"אי אפשר היה לוותר על הזדמנות הזו", אמר דייויד מויס על שובו לאברטון. קל להבין אותו. המנג'ר הסקוטי אמנם הצהיר שאינו מעוניין לעבוד בקבוצות תחתית, דחה הצעות של וולבס ולסטר מסיבה זו בדיוק, ואף שקל פרישה מהמקצוע בגיל 61, אבל הכחולים ממרסיסייד קרובים מדי לליבו. עמוק בפנים, הוא תמיד רצה לחזור למועדון בו בילה יותר מעשור, בין 2002 ל-2013. אברטון היא הקבוצה שבתנה אותו. בזכות עבודתו בגודיסון פארק, הוא נבחר להיות היורש של אלכס פרגוסון במנצ'סטר יונייטד. בדיעבד, זה לא בהכרח היה הצעד הנכון מבחינתו, אבל את הכבוד הזה אף אחד לא יקח לו. אברטון היתה חלק משמעותי מחייו, ועכשיו הוא יסגור בה מעגל בעיתוי היסטורי.
כן, אברטון נלחמה נגד הירידה, וזה בדיוק מה שמויס לא רצה לחוות שוב במהלך הקריירה. היא נמצאת במרחק נקודה אחת בלבד מהקו האדום, עם 3 נצחונות ב-19 משחקי הליגה הראשונים של העונה. הניהול הכושל בעשור האחרון מורגש היטב. אלא שזה לא אמור להיות המצב, לפחות לפי תודעתו של מויס. להציל את אברטון היא משימה קריטית, קל וחומר השנה כי בקיץ תעבור הקבוצה לאיצטדיונה החדש והמפואר שנבנה על שפת הנהר. לא יעלה על הדעת כי היא תעזוב את גודיסון פארק ותחנוך את ביתה החדש על תקן קבוצה מליגת המשנה. במשך 71 שנה היא בטופ, ואסור שהרצף ייקטע דווקא עכשיו. מויס אמור להשאיר אותה ולפתוח את העידן החדש כמנג'ר הראשון באברטון סטדיום.
הוא לא ציפה לקבל את הצ'אנס הזה כעת. מעמדו של שון דייץ' היה יציב בהחלט - הרי הוא מנע ירידה בשנתיים הקודמות בתנאים קשים, בצל מגבלות תקציב ומכירת שחקנים מובילים. אשתקד הורדו ממאזנה של אברטון 8 נקודות, אבל הכחולים עשו את שלהם עם ההגנה היציבה ביותר בחלק התחתון של הטבלה, ומבחינת הנקודות שהושגו על המגרש דורגה לצד ברייטון ובורנמות. ואולי העונה היא התקשתה מאוד למצוא את הרשת עם 15 כיבושים עד כה, אבל המשמעת והארגון נותרו הקלף החזק של דייץ', ובצדמבר סיימה אברטון בתיקו מול ארסנל, צ'לסי ומנצ'סטר סיטי במפגשים עוקבים. זה לא דבר של מה בכך. יציבות היתה מילת המפתח, והמנג'ר הג'ינג'י עבד בסגנונו הקבוע.
אלא שאז נפל דבר. חילופי הבעלים הושלמו רשמית בסוף דצמבר, ודן פרידקין האמריקאי רכש סופית את המועדון מידיו של הבעלים הלא פופולרי פרהד מושירי. ההנהלה החדשה פתחה בשיחות היכרות עם דייץ' על מנת להבין כיצד הוא רואה את עתיד המועדון ושמעה מהמנג'ר כי הוא "לקח את הקבוצה הכי רחוק שהוא יכול". צריך להודות לדייץ' על הכנות, אבל אנשיו של פרידקין חשו כי היתה בכך הודאה בכישלון המסתמן, או לכל הפחות ניכרה תחושת מיצוי. ללא שאפתנות כלל מצידו של האנגלי, הוחלט כי אין מקום לשיתוף פעולה - והכל נחתך במהירות. ומכיוון שלא היתה תוכנית מוקדמת להחליף את דייץ', נדרשה אברטון לפעולות חירום.
באופן משעשע, יש קווי דמיון בין הפתרון שנמצא באברטון להחלטה שהתקבלה ברומא - המועדון בו שולט פרידקין מאז 2020. בשלהי עונה איומה, במהלכה פוטרו בעיר הנצח ז'וזה מוריניו, דניאלה דה רוסי ואיבן יוריץ', הוזעק קלאודיו ראניירי הוותיק והאהוב כדי לכבות את השריפה. מדובר במאמן בן 73 שכבר פרש, כך שזה ממש לא מקרה מויס, אבל גם המינוי הזה מבוסס על נוסטלגיה ועל קריצה לאוהדים כדי להתגייס מאחורי דמות מוכרת שמזוהה עם המועדון. ראניירי הוא אוהד שרוף של ג'אלורוסי, שנהנה מאהבה חסרת פשרות ביציעי אולימפיקו. מויס לא תמך באברטון כנער - הוא בכלל יליד גלאזגו שצמח בסלטיק. ובכל זאת, הוא מחובר מאוד לקהילה בליברפול, והודה כי בכה כאשר הקדנציה הקודמת שלו תמה. שם גדלו ילדיו, שם נהנה להתגורר גם אביו.
לא כל התבטאויותיו אחרי העזיבה לאולד טראפורד ב-2013 התקבלו ברוח טובה אצל אוהדי אברטון, וגם העובדה כי העביר מיד לשורות השדים האדומים את מרואן פלאיני פעלה לרעתו. יש לומר כי חלק נכבד ממאכלסי היציעים בגודיסון פארק היו נגד חזרתו בדצמבר 2019, שכבר סוכמה מעשית אחרי פיטוריו של מרקו סילבה. אז בדיוק הודח קרלו אנצ'לוטי מנאפולי, ומושירי הפר את מילתו לסקוטי כדי לגייס את האיטלקי. המהלך הזה הרס לחלוטין את היחסים של מויס עם הבעלים הקודם, והוא לא מיהר להיענות להצעה לחתום במקומו של אנצ'לוטי עצמו ב-2021. ואולם, עכשיו מושירי בחוץ - אז המחסום הפסיכולוגי הזה הוסר. והאוהדים? הם הרבה יותר פתוחים לבואו של האיש שהצעיד את הכחולים למקום הרביעי ולמוקדמות ליגת האלופות ב-2005.
כי ההרפתקאות בשנים האחרונות היו עגומות מדי, והשפל במינויו של רפא בניטס, שכה מזוהה עם ליברפול, גרם לכמיהה למשהו הרבה יותר שגרתי. מויס חי ונושם אברטון, וזה כבר הופך אותו למועמד ראוי ורצוי. הוא מאמן שמרן יחסית, ולכן לא תידרש מהפכה קיצונית בהשוואה לגישתו של דייץ'. לפיכך, יהיה נוח יחסית לעבוד עם הסגל הקיים, גם אם יידרש חיזוק בינואר, ויבוצעו ההתאמות הנדרשות כדי לשפר את המחץ. במצבו הנוכחי של המועדון, זה מרגיש כמו הדבר הכי טוב שאפשר לעשות, או לפחות הדבר הכי פחות גרוע - תלוי במידת הפסימיות של המתבונן. מויס הוא אדם אופטימי מטבעו, והוא מגיע עם קבלות אחרי שזכה עם ווסטהאם בקונפרנס ליג ב-2023. בעיניו, גם אברטון אמורה לשוב למפעלים האירופיים בהדרכתו, במסגרת החוזה שנחתם עד 2027.
"המועדון צריך לשנות כיוון, ולא להיות מעורב במאבקי הישרדות. אמרתי לשחקנים שלא באתי לאמן קבוצת תחתית. באתי לאמן קבוצה שנלחמת ושואפת להישגים. השחקנים חייבים לעמוד באתגר. אין לי ספק שהקהל יעשה את חלקו. עכשיו הכדורגלנים צריכים לעשות גם את חלקם, ולהראות שהם מסוגלים להתמודד עם האתגרים. אנחנו חייבים לדאוג שנהיה במצב טוב כאשר ננעל בפעם האחרונה את גודיסון פארק ונלך לאיצטדיוטן החדש", אמר הסקוטי.
אז כולם כבר נרגשים לקראת המעבר הזה להיכל שיארח גם את המשחקים ביורו 2028, אבל בואו של מויס מחזיר ניחוחות מהעשור הראשון של המילניום. הוא מזכיר לאוהדים את עידן ליאון אוסמן, מיקל ארטטה, טים קייהיל, לייטון ביינס, טים הווארד, פיל ג'גיילקה וסטיבן פינאר. אלה היו ימים אחרים לגמרי, ואברטון היתה קבוצה אחרת לגמרי. היו לה מטרות שונות, ומויס היה המנהיג שהוכיח את עצמו למרות הביקורת הרבה שהופנתה כלפיו בתחילת הקדנציה. הוא גם הראה את מיומנותו בשוק ההעברות, בעיקר כאשר החתים את שיימוס קולמן מסלייגו רוברס תמורת 60 אלף ליש"ט ב-2009.
המגן האירי בן ה-36 עדיין שם, השריד האחרון מהתקופה ההיא, והוא עונד את סרט הקפטן כאשר מזדמן לו לשחק - וזה לא קורה הרבה בזמן האחרון בגלל פציעות. הוא קיבל את המנטור החדש-ישן בזרועות פתוחות, וביחד הם יעמלו על בניית תלכיד שיחזיר את הצבע ללחיי האוהדים. הפנים קדימה, אבל המבט הולך אחורה. זה המקרה הכי קלאסי לכתורת "בחדרה לעתיד" - אז הנה קיבלתם אותה. והמסע הזה מתחיל הערב במשחק הביתי מול אסטון וילה.