עולה להתקפה: הסגנון של אנג' פוסטקוגלו נע בין הצלחה למבוכה

שמו של אנג' פוסטקוגלו כבר חקוק בדפי ההיסטוריה של הפרמיירליג. רק מאמן אחד התחיל את הקריירה שלו בליגה הקשה בעולם טוב יותר מהאוסטרלי, שבתשעת משחקיו הראשונים כמאמן פרמיירליג השיג 23 נקודות. מי אותו אחד שפוסטקוגלו לא הצליח לעקוף? מאמן מכבי אחי נצרת ומ.ס. אשדוד לשעבר, ג'ון גרגורי, שהשגי 24 נקודות.

ואולם, בניגוד לגרגורי, שקיבל קבוצה שלא הוא בנה ולקח אותה לפסגת הפרמיירליג - פוסטקוגלו התחיל את העונה בטוטנהאם והקבוצה שלו נראתה כמו משהו שלא נראה בעבר בפרמיירליג: מפלצת התקפית שבנויה על שחקנים צעירים ואתלטים, שמשחקים כדורגל יוזם, התקפי ועם לחץ גבוה ואגרסיבי שפשוט פירק יריבות.

ההישג של אנג' עוד יותר משמעותי כשיודעים שלפני הגעתו, טוטנהאם היתה קבוצה מרוסקת ודיספונקציונלית שהסתמכה הרבה יותר מדי על הארי קיין המזדקן והתפוררה בקלות מול התקפות מתפרצות. ואולם, כמו במקרה של גרגורי שכיום עובד בהודו אחרי תקופה בקזחסטן, הדעיכה של פוסטקוגלו לבינוניות היתה מהירה. את העונה שעברה טוטנהאם סיימה בצורה מגומגמת למדי והעונה טוטנהאם של פוסטקוגלו הפסידה 10 מ-20 משחקי הליגה שלה - כולל הפסדים מביכים לאיפסוויץ' וקריסטל פאלאס. אבל - וזה אבל גדול - הקבוצה של פוסטקוגלו יכולה לספק רגעי כדורגל מופלאים ולנצח את ליברפול ומנצ'סטר סיטי.

במקביל לסכיזופרניה על המגרש, פוסטקוגלו נע בין היותו אוסטרלי חביב שמכנה כל עיתונאי "מייט" לבחור ממורמר שמתלונן בלי סוף על החלטות שופטים ולא מצליח להתמודד בצורה שקולה עם מכת פציעות או שאלות על מצבים נייחים. פיצול האישיות הזה מאפיין גם את השיח של אוהדי טוטנהאם סביב פוסטקוגלו. יש את נאמני אנג' שחושבים שהוא שם את הקבוצה על המסילות הנכונות והכדורגל ההתקפי שלו בסופו של דבר יביא לקבוצה תואר כלשהו. המתנגדים לאנג' חוששים שהקבוצה המרגשת תמשיך להיות מושפלת כל שבוע שני על ידי קבוצה שיודעת לעקוץ במתפרצות.

כדי להבין את המצב הצבירה המורכב של אוהדי טוטנהאם בהקשר של המאמן האוסטרלי שלהם, צריך להכיר בזה שאנג' הגיע לקבוצה במקום אנטוניו קונטה, שהחליף את נונו אספריטו סנטו, שהחליף את ז'וזה מוריניו. שלושת המאמנים הקודמים של הספרס באו כדי לקחת את המועדון ל"שלב הבא" אחרי מאוריציו פוצ'טינו אבל לא רק שלא סיפקו לצופים בווייט הארט ליין כדורגל מלהיב, הם לא רשמו הצלחות מרשימות מדי.

אנג' הביא את בשורת הכדורגל ההתקפי - שתמיד אפיין את טוטנהאם, מאז האליפויות האחרונות בסיקסטיז - חזרה לווייט הארט ליין. והוא גם הבטיח: "אני תמיד זוכה בתואר בעונה השנייה שלי בקבוצה". טוטנהאם, כך נראה, אולי לא תגיע העונה לטופ 4 או טופ 5 בפרמיירליג אבל ייתכן שכן תביא גביע - ראשון מאז 2008 - כפי שאנג' הבטיח.

פוסטקוגלו הצליח בכל מקום שאימן. אוסטרליה, יפן וסקוטלנד ולפי מה שהוא בעצמו אומר - ההצלחה הגדולה היתה תמיד מה שהשאיר אחריו אחרי שעזב - מקום טוב יותר מהמקום שהגיע אליו. צריך לומר, פוסטקוגלו לא הביא איתו לצפון מזרח לונדון רק כדורגל התקפי והבטחות לתואר כלשהו, הוא גם העביר את המועדון שינוי תרבותי משמעותי.

הדבר הראשון שעשה אחרי שהגיע מגלזגו, שם אימן בהצלחה רבה את סלטיק (שתי אליפויות ושלושה תארים בשנתיים), היה להחליף את צוות האימון כמעט לחלוטין. הוא חיפש את "האיכויות האנושיות הנכונות" לעידן פוסט-קונטה והביא אנשים שהוא הגדיר כ"חיוביים". הוא גם אישר את ההחתמות לפי האישיות שהראו בשיחת וידאו איתו. שחקנים בסגל שלא התחברו לגישה החדשה מצאו את עצמם בחוץ: אריק דייר, פייר-אמיל הויברג והוגו לוריס.

עוזרי המאמן של "ביג אנג'" מחולקים - בגדול - להגנה ולהתקפה והאימונים תמיד מהירים ואינטנסיביים. הוא עובר בין תרגילים בלי הפסקות. הוא רוצה שהקבוצה שלו תשחק בדיוק כמו שאוהדי טוטנהאם רוצים לראות את הקבוצה שלהם משחקת: בצורה אמיצה והתקפית. הוא גם דורש משחקניו ללחוץ גבוה כל הזמן כדי להשיג את הכדור חזרה. "אם אתם לא תלחצו והם ימסרו מסירה ארוכה אתם בכל מקרה תצטרכו לרוץ חזרה כמה שיותר מהר" אמר לשחקניו. "אז אם תלחצו גבוה, תרוצו אותו דבר רק עם הסיכוי לחטוף כדור".

אבל השינוי התרבותי האמיתי התרחש מחוץ למגרש האימונים. פוסטקוגלו הפך את זה לחובה עבור שחקניו להכיר את כולם במועדון בשם. כשהוא הבחין בשחקן מדבר בגסות לאיש צוות רפואי, הוא "נכנס" בו מול כל חדר ההלבשה. הוא בעצמו יעצור וידבר עם כל מי שרוצה. הוא אף הפתיע לא מעט אנשים בתוך המועדון וידע את שמם למרות שאף פעם לא דיברו איתו.

מדי יום הוא חוזר ואומר לשחקניו שהם צריכים להבין כמה מזל יש להם להיות כדורגלנים מקצוענים בקבוצות פרמיירליג. לעיתים, בערב של משחק, הוא לא ידבר עם שחקניו על הטקטיקה של היריבה או יתן להם הוראות טקטיות אחרונות אלא ידבר על חשיבות המשפחה או תחושת הסיפוק מעבודה קשה. הוא כריזמטי, אנושי ויודע לדבר בצורה שמרגשת ומלהיבה את השחקנים. הוא מכבד אותם, הוא חשף בפניהם את התוכניות שלו לגבי כל אחד ובניגוד לקונטה ומוריניו הוא התייחס אליהם כאל מבוגרים וסומך עליהם להתנהל כמקצוענים - בלי החשש לעונשים. וכל מה שהוא דרש מהם חזרה זה "buy-in" - הסכמה עם האידיאולוגיה שלו ועל הדרך שלו לשחק כדורגל ולנהל את חדר ההלבשה.

מי שלא רצה לשחק כדורגל התקפי בצורה קיצונית ומוכן להתנהל בחדר ההלבשה בצורה שאנג' רוצה - פשוט מצא את עצמו מחוץ למועדון. השחקנים, יש לומר, מתים על הגישה שלו לחיים ולעבודה ומכבדים אותו כאדם וכאיש מקצוע. את הגישה החיובית הזו אפשר לראות גם בגישה של טוטנהאם לכדורגל עצמו.

בפרמיירליג, הקבוצה מגיעה להכי הרבה בעיטות לשער, נכנסת הכי הרבה פעמים לרחבה ותוקפת עם הכי הרבה שחקנים. זה, לעיתים, מוביל לניצחונות גדולים על יריבות גדולות אבל לא פעם, כאמור, גורם למבוכה. והשאלה היא אם טוטנהאם מוכנה לחיות ככה. עבור אנג', התשובה ברורה וקשורה - איך לא - לאיך לחיות את החיים ולא איך לאמן קבוצת כדורגל.

אנג' (אנגלוס) נולד באוגוסט 1965 בפרבר של אתונה. ב-1967, בגלל ההפיכה הצבאית ביוון, אביו איבד את עסקו הפרטי והמשפחה עברה לאוסטרליה כשאנג' היה בן 5. יש לו עדיין תמונה שלו כילד שמחזיק במספר 24 - מספר המהגר שקיבל. המשפחה הגיעה למלבורן וכמה שנים לאחר מכן אנג' התחיל את המסע שלו בכדורגל בקבוצת הכדורגל של המגרים היוונים באזור - סאות' מלבורן הלאס.

אביו היה מתעורר לפנות בוקר, מדי בוקר, כדי ללכת לעבודות מזדמנות - ואת הזמן החופשי שלו בילה בליווי בנו בעולם הכדורגל. "הוא היה איש קשה, בלי יותר מדי שיחות, חיבוקים וצחוקים" סיפר אנג' על אביו דימיטריס. "אבל הוא היה חרוץ, נאמן ודרש מאיתנו הרבה. הוא האיש שהשפיע הכי הרבה על החיים שלי. הוא היה איש קשה שקשה לרצות. הוא היה יכול ללטף אותי על הגב אם הייתי עושה משהו טוב ומיד לתת לי אחת לראש ולהגיד לי להתמקד במה שחשוב באמת".

ומה שחשוב באמת, לפי מה שאנג' בעצמו אמר לשחקניו בתחילת הדרך: "לעשות מסע ביחד, בדרך שלנו. לשחק עבור האנשים שלנו, המשפחות שלנו, הילדים שלנו". ייתכן שלאנג' אין יותר מדי זמן בטוטנהאם לאור התוצאות. ייתכן שהרבה יותר מדי תלוי בתוצאה של הדרבי של צפון לונדון, אבל בכל מקרה, כשיעזוב, סביר להניח שהוא ישאיר את טוטנהאם במקום טוב יותר מאשר מצא אותה.