כולם אומרים לנובאק ג'וקוביץ' לפרוש. הגוף שלו מסמן לו שהוא כבר מעבר לשיא. היכולת כבר לא שם, גם הראש. 2024 הייתה השנה הראשונה מאז 2005 שהוא מסיים ללא תואר. יריביו משתלטים על הסבב ויאניק סינר גובר עליו שוב ושוב. אבל ג'וקוביץ' ממשיך. שוב אורז את הדברים, נפרד מהמשפחה, טס לאוסטרליה, ישן במלונות, מתאמן, רץ, מקפיד על תזונה, מחליף מאמן, לא מפסיק לנסות. יודע שהסוף קרב, אבל מתעקש להיפרד יפה.
השבוע הוא יעלה שוב על המגרש המרכזי במלבורן, בהבנה שזו אולי, כנראה, הפעם האחרונה שהוא משחק באליפות אוסטרליה. הגרנד סלאם שבו זכה עשר פעמים, המקום שבו רשם כמה מהרגעים הכי גדולים בקריירה האדירה שלו. למשל, הניצחון הענק שלו על רוג'ר פדרר בחצי הגמר ב-2008, בדרך לזכייה ראשונה בגרנד סלאם, כשהוא קוטע לשוויצרי רצף של עשרה גמרים. כמובן, הניצחון המיתולוגי על רפאל נדאל בגמר 2012, אחרי כמעט שש שעות של מאבק אדיר, כשהוא ויריבו באפיסת כוחות, מבקשים כיסא למנוחה בטקס הענקת הגביעים. המקום שבו הוכיח ליריביו המושבעים שהוא גדול לפחות כמוהם, אם לא יותר.
בגיל 37, הוא מבין את מעמדו, את מצבו ואת סיכוייו. הוא כבר הכריז שהשנה ישחק בהרבה פחות טורנירים כדי להוריד מהעומס. אבא שלו לגלג בעבר על פדרר שפרש מאוחר מדי ("בגילך אתה אמור לגדל ילדים ולעשות סקי"), אבל לבנו נובאק הוא אומר בדיוק אותו דבר. כשהוא נשאל השבוע מי הכי לוחץ עליו לפרוש, ג'וקוביץ' הודה: "אולי הוא לא יאהב שאני אומר את זה, אבל זה מתחיל באבא שלי.
"הוא כבר הרבה זמן מנסה לגרום לי לפרוש. באמת. הוא מנסה לא ללחוץ, ומכבד את ההחלטה שלי, אבל שואל אותי - נובאק, מה עוד אתה רוצה לעשות בחיים? הוא מבין את כמויות הלחץ ועוצמת המתח ואת ההשפעה שיש לטניס על הבריאות שלי, על הגוף שלי, ולכן גם על כל הסובבים אותי. אז הוא אומר לי, 'בני, הגיע הזמן שתחשוב על איך אתה מסיים את זה'".
הוא כבר איש משפחה. יש לו שני ילדים. בכל פעם שהוא עוזב אותם, "ב-48 השעות הראשונות הרגשות בעוצמות הכי חזקות, אני מרגיש את העצב מהפרידה, הגעגוע, החרטה. הצורך האדיר לחזור ולהיות לצד אשתי והילדים". הבת שלו טארה, לצערה הרב, חוגגת יום הולדת בשבוע השני של אליפות ארצות הברית כך שאבא לא שם עבורה. הוא מודה שהוא "לא רוצה לפספס את האירועים הגדולים" של המשפחה, אבל מרגיש שהוא חייב לתת צ'אנס אחרון לטניס. מאמנו בעבר בוריס בקר כבר רמז לו שהמחויבות שלו למשפחה פוגעת בו. אי אפשר הכל.
הוא יודע שכולם צודקים, במיוחד אבא. השאלה היא לא רק מתי לפרוש, אלא איך. זה לא לכבודו לספוג הפסדים מביכים לשחקנים שעד לא מזמן היה רומס. הוא יודע שאם יכריז שזו שנת פרידה, זה עלול להפוך כל טורניר למופע ראווה, ואולי לנטרל מהתחרותיות. מנגד הוא תמיד רדף אחרי ההכרה, והיה לו חשוב לקבל את אהבת הקהל, אחרי שנים שבהן היה "הצלע השלישית" של שלושת הגדולים, החוליה הפחות אהובה במשולש עם נדאל ופדרר. הוא רוצה לעזוב בראש מורם, כמנצח, אבל חשוב לקבל את החיבוק, את התשואות, את הסטנדינג אוביישן.
אחרי הזכייה במדליית הזהב בפריז הוא התפרק בדמעות. אחרי עשר זכיות באוסטרליה, שלוש ברולאן גארוס, שבע בווימבלדון וארבע בארה"ב, הגיעה מדליית הזהב האולימפית הראשונה בקריירה, בניסיון החמישי שלו ב-16 שנים. את פדרר ונדאל הוא כבר עקף מזמן, אבל אחרי שכל הקריירה זכה בתארים אישיים, הוא סוף סוף הביא תואר למדינה, לסרביה. ההתרגשות שלו הבהירה כמה זה היה לו חשוב. המטרה האחרונה. סגירת המעגל. כאילו כבר אין לו יותר למה לשאוף.
אבל הוא ממשיך. כפי שהוכיח כל השנים, ליצר התחרותיות שלו יש עוצמות ייחודיות. זו אש פנימית שעדיין בוערת בו. וכמו שאנחנו מכירים אותו, ככל שיגידו לו לפרוש, הוא רק ירצה יותר להוכיח. המינוי של אנדי מארי למאמנו ממחיש את הרעב והמחויבות לניצחון. ג'וקוביץ' לא מוותר, ומחפש פתרונות יצירתיים. הוא כבר לא זקוק למאמן, אלא למישהו שייתן לו דחיפה מסוג אחר, שיידע לפנות אליו, לגעת בו בדרכים אחרות.
אולי המוטיבציה שלו היא להשיג את התואר ה-25 ולעבור גם את מרגרט קורט, השיאנית בנשים. אולי המוטיבציה שלו נובעת מההשפלה שעבר באוסטרליה, עם פארסת חיסון הקורונה והדחתו. אולי עמוק בתוכו הוא עדיין מרגיש כמו הילד המקופח מסרביה, שרוצה לסתום את הפה לכולם. אולי הוא מבין שעם כל הכבוד למשפחה, אין תחליף לאדרנלין על המגרש ושהוא כבר מכור למתח, לתחרותיות, לסיפוק שבשבירת היריב, וחייב למשוך את זה ככל שניתן, כל עוד אפשר. אז הוא שוב אורז מזוודה, נוסע לחצי השני של העולם, ועולה על המגרש המרכזי, במטרה להיאבק על הסיכוי האחרון להשיג את הדבר שהוא הכי אוהב: הניצחון.