בדקה ה-75 מכבי חיפה עלתה ל-0:1. נדמה היה שסופסוף הסכר נפרץ. זה אכן קרה, אבל לכיוון הלא נכון, כי בדקה ה-83 איציק כהן השווה ל-1:1 ושלוש דקות מאוחר יותר העלה את בית"ר ירושלים ל-1:2. ארבע דקות בתוספת הזמן תומר סוויסה הבקיע את השלישי, 1:3 מהדהד. יום לאחר מכן המאמן שם את המפתחות והלך הביתה.
כל זה קרה בסוף דצמבר 2014. חצי עונה לאחר שמונה, אלכסנדר סטנוייביץ' הבין, או שנתנו לו להבין, שמכבי חיפה לא תגיע איתו לשום מקום ועזב. עשור + שבוע חלף מאז, והחלק הראשון בתסריט חזר על עצמו כמעט במדויק, עם שני שערים מאוחרים שהעניקו לבית"ר ניצחון 1:3 בסמי עופר. הפעם המאמן הוא לא סרבי שהגיע לישראל, אלא ישראלי שבא מסרביה, אותו אחד שחילץ את מכבי חיפה מעשור שחון ורע במיוחד והוביל אותה לשלוש זכיות רצופות באליפות. כרגע, אפשר להניח שהפעם זה לא יקרה.
אין להט שמתקרב לזה של התקשורת החיפאית. היא ידועה באהבתה חסרת הגבולות למשחק, לניתוחים שלפניו ולאחריו, ממש כמו התקשורת הניו יורקית שמקדשת את היאנקיז והג'איינטס או תחנת רדיו בוסטונית שסוגדת לרד סוקס ולסלטיקס. כל זאת באווירה מגה-שכונתית, לרע אבל בעיקר לטוב, כאילו האנשים האלה יושבים אצלך בסלון. כשמנצחים האופוריה בשמיים, כשמפסידים הגיע הזמן לשים את כולם על האש ולצלות מהר.
איציק אהרונוביץ', למשל, הוא איש חביב מאוד לסובבים אותו, אבל פחות למאמני מכבי חיפה לדורותיה, במיוחד לאחר הפסדים. לעתים אני משוכנע שהוא פשוט פסיכולוג מוסווה שתפקידו לבדוק גבולות של מאמנים בשליטה בכעסים. "אתה לא יכול להגיע לשום מקום, אתה לא חושב שאתה צריך להתפטר?", שאל בישירות את ברק בכר. בפניו של המאמן, שכבר מכיר את המטריה וחווה אותה אפילו בעונות האליפות, לא זז שריר. הוא ענה לאקונית ב"לא" קצרצר ולא התפתה להמשיך גם כשהשואל לחץ. מה היה מדד האדישות האמיתי שלו לשאלה הזאת? כל אחד מיושבי החדר עשה את הפרשנות שלו.
לא, בכר לא צריך להתפטר. השאלה הנכונה יותר היא האם בכלל היה צריך לחזור למכבי חיפה, אבל בשלב זה היא כבר רחוקה והיפותטית, כי הוא כאן והתפקיד שלו לתקן את מה ששבור. בסוף, הקבוצה שלו רחוקה רק חמש נקודות מהמקום הראשון. הבעיה היא שאלה חמש שמרגישות כמו 15. מכבי חיפה פשוט לא נראית כמו חלק ממאבק האליפות. לא בכדי נפתח טור זה במשחק ההוא מ-27 בדצמבר 2014. אם לעשות פרפראזה לדבריו של אלי גוטמן על גיא לוזון והפועל תל אביב, הרי שאתמול לא ראינו קבוצה של בכר, ראינו מכבי חיפה של סטנוייביץ', או לכל הפחות הפועל באר שבע של העונה החמישית של בכר. גם אז, אגב, התקשורת המקומית לא ריחמה ואפסנה במעמקי הארכיון את שלוש השנים הנדירות.
זה היה ערב מוזר. כמה מוזר? מוזר ברמה כזאת שבסיום איש לא האשים את אוראל גרינפלד בהפסד. בסוף המחצית הראשונה חזינו באיום ממשי של התפרצות הר געש בואך פיצוץ פוטנציאלי של המשחק עם האדום של עלי מוחמד (אולי די לפרשנות המיטיבה, שלא לומר מטופשת, בסגנון "אמוציות של משחק"? זה היה אבא של הצהוב השני, השלישי וגם הרביעי). כל זה נשכח בסיום כלא היה בגלל האדום (המוצדק גם כן) לסילבה, שאיזן את מספר השחקנים במגרש, שער השוויון שהובקע בעשרה על עשרה ובעיקר שערי ההפסד שנכבשו לאחר מכן. אחרי כל אלה, כשהמהפך הונח לפתחה של מכבי חיפה, מי יכול לבוא בטענות לשופט?
ירדן שועה וברק יצחקי נשאלו לאחר הסיום על אליפות. כולם מתים להוציא מהם הצהרה. שועה נראה כמי שתורגל להיזהר בתגובה שלו ומלמל משהו על כך שהם חיים ממשחק למשחק. יצחקי לא רוצה לדבר על אליפות כי הוא באמת ובתמים לא מאמין שיש לו סיכוי. בעצמו אמר-שאל איך הוא יכול להזכיר שאיפה כזאת אחרי התבוסה בנתניה במשחק הקודם.
יצחקי הוא זן מוזר. הוא הביא את השפיות של מכבי תל אביב למועדון מוטרף כמו בית"ר. הסינרגיה הזאת עובדת לו. בית"ר לא תיקח אליפות, אבל היא קבוצה עם אנרגיות מיוחדות ופסיכוזה שקיימת רק אצלה. אם עד כה ראינו את זה בבית מול מכבי תל אביב ומכבי חיפה, הפעם ההתפוצצות הגיעה באחד המגרשים שהכי קשה להוציא בהם נקודות. זה לא קרה בזכות אנרגיות, הפעם הניצחון של ברק יצחקי היה טקטי נטו. הוא ידע לנטרל את היריבה המבוהלת בפתיחה, להעביר את הלחץ אליה ולהכות כשצריך.
כמובן שהוא לא היה עושה את זה בלי הגאון המחומצן. את ההיעדרות בנתניה שהובילה לתבוסה שועה הדגיש עם משחק של עילוי בחיפה. לאורי מלמיליאן קראו בשנות השיא "מאסטרו". שועה אינו ולא יהיה מלמיליאן, אבל הוא בהחלט יודע לנצח על תזמורת. את המנגינה שיצר אתמול אי אפשר היה להפסיק.
כעת מגיע עידן עומר אצילי. מדברים על היריבות, גלויה או סמויה, מודעת או שלא, בין השניים. באופן אבסורדי, שועה היה אמש האיש שפתח את הדלת לעידן החדש של אצילי. הפסד היה מוציא לחלוטין את הרוח ממפרשי בית"ר וגורם להצטרפות של הרכש החדש בטיימינג הכי גרוע שיש. כעת הוא מגיע כשהקבוצה בפריים. זו בהחלט התחלה שבשלב זה נקרא לה "מעניינת". אחר כך נדע אם היא גם טובה.
ועכשיו - ריינה בשבת. בית"ר תצטרך להוכיח שהיא יודעת לעמוד בלחץ ולרכוב על המומנטום. כל תוצאה מלבד ניצחון תחזיר אותה לנקודת ההתחלה, ובעיקר תנטרל ממנה את השאיפות הסמויות להישאר במירוץ. אמש ראינו מה קורה כשלבית"ר יש רצונות ומטרות. ראינו בעבר לא מעט גם מה קורה כשאין.