לראות את ליברפול בתקופה האחרונה זה תענוג אמיתי. מעבר לכדורגל המעולה, מעבר לשערים ולניצחונות ולקצב האינטנסיבי, ההנאה נובעת מהזכות לצפות בקבוצת ספורט במיטבה, שמציגה כימיה כמעט מושלמת. כל החלקים מתחברים, כולם בשיאם, הלהקה פורחת, מייצרת להיטים. ארנה סלוט ראוי להרבה קרדיט על ההצלחה אבל לכולם ברור שזו עדיין קבוצה שבנויה על העקרונות של יורגן קלופ, עם בסיס רחב שרץ כבר שנים, והעונה זה פשוט מתפרץ. התוצאה היא כדורגל מרהיב וגולים נפלאים, אבל מה שסוחף הן בעיקר האנרגיות. איזה אנרגיות.
די ברור ממה הן נובעות. ליברפול מזהה פה הזדמנות לאליפות ופשוט מסתערת עליה. אפשר רק להניח איזה תסכול עצום הסגל הזה סוחב עמו, אחרי עונות אדירות של כדורגל מצוין בכל המסגרות, שלא הספיק מול מנצ'סטר סיטי. עונה אחרי עונה ליברפול נהדרת בליגה ובאירופה, אבל יוצאת לפגרה מאוכזבת, בלי כלום. עם קלופ זכתה רק באליפות אחת, למרות ההערכה העצומה. הדעיכה הנוכחית של סיטי מגבירה את ההתלהבות, את זיהוי ההזדמנות וההכרה בנסיבות, את הרצון להבטיח אליפות. גם מוחמד סלאח הבהיר השבוע: עם כל הכבוד לאירופה, הדבר הכי חשוב זה הליגה. כל העיניים על המטרה.
וזה מורגש. בשבועות האחרונים היו כמה דקות עילאיות. רגעים שהקבוצה הזאת יוצאת קדימה והביצוע של ההתקפה המתפרצת הוא כל מה שאפשר לדמיין. הקצב המהיר של השחקנים שדוהרים במעלה המגרש (המונח השחוק הוא "קצב מסחרר", אבל ליברפול באמת מותירה את ההגנה מולה מסוחררת ומבולבלת), זוויות המסירה שהם יוצרים זה לזה, החיתוכים המדויקים והמיומנים, ואז התזמון המושלם של שחרור הכדור, מסירות הרוחב והעומק המדויקות, הכל כל כך נכון. לכאורה פשוט וקלאסי, אבל במקביל נדיר.
מול ווסטהאם למשל היו שערים שנבחנו על ידי ה-VAR, ושופטי המסך נאלצו לבדוק מהלך אחרי מהלך. מסירה אחרי מסירה ה-VAR נאלץ לשרטט את הקווים הממוחשבים שלו, כי הכל כל כך מדוד ועדין, על הסנטימטר, מאתגר את הטכנולוגיה. שערים שבנויים על תנועה בלתי פוסקת, על אקסטרה כדורי עומק ששוברים הגנות, על ביצוע מיומן. סלאח נותן את המספרים, אבל מורגש שזה המכלול. כל החלקים מתחברים.
סלאח הוא סיפור בפני עצמו. היכולת שלו רק מוסיפה לפלפל ומגבירה את איכות הדרמה. הוא לכאורה מאוכזב מהקבוצה, אבל בכל זאת בשיאו. נותן הצגה, ומיד מדבר על עזיבה. איכשהו הניגודיות הזאת עובדת לטובת הקבוצה: ההתנהלות עם השחקנים שמסיימים חוזה מייצרת עננה ומתח וחוסר ודאות, אבל במקביל המציאות מייצרת עבור ליברפול תחושת דחיפות, את ה"סנס אוף ארג'נסי" המיוחד: לרוץ מהר לפני שייגמר.
לא ברור מה קורה באמת מאחורי הקלעים, כי הדיווחים סותרים והציטוטים מבלבלים. כלי תקשורת בליברפול טוענים שיש התקרבות עם סלאח, אבל השחקן מכחיש. בספרד טוענים שאלכסנדר ארנולד רוצה לריאל, אבל השחקן מרמז שהכל דיבורים. קשה לדעת מה עובר להנהלה הזאת בראש, מה התוכנית שלה, עד כמה היא מנותקת או מחוברת, אבל די ברור שכרגע יש וייב של "הריקוד האחרון". להסתער לפני שהכל מתפרק.
מאז הסדרה המעולה של נטפליקס על שיקגו בולס נעשה שימוש רחב בספורט במונח "הריקוד האחרון", ולא תמיד הוא הולם. במקרה של הבולס, אכן אחת הקבוצות הגדולות בתולדות הכדורסל התפרקה בקיץ אחד אחרי שושלת מדהימה. ליברפול מנגד השתמשה במונח הזה בעונה שעברה, כשהעוזרים של קלופ דיברו על "הריקוד האחרון" בעונתו האחרונה של הגרמני, אבל זה נגמר באכזבה. יותר מזה: המציאות מוכיחה שזה בהחלט לא היה הריקוד האחרון. הסגל נשאר, הקבוצה השתפרה, והריקוד נהיה מרהיב אף יותר.
כרגע סימני השאלה סביב סלאח ואלכסנדר ארנולד לא פוגעים ביכולת. להפך. אולי איומי העזיבה, והתחושה שיש פה הזדמנות שאסור לפספס, גורמים לליברפול להתפקס על התואר. גם ההבהרה של סלאח שהליגה חשובה מאירופה היא הקלה מבחינת האוהדים, שכבר מיצו את ההסתערות על טרבל שהובילה לאפיסת כוחות במאני טיים.
ליברפול הנוכחית כבר רצה ביחד הרבה שנים. היא ריאלית, ממוקדת, לא קופצת מעל לפופיק. היא רואה את מנצ'סטר סיטי מהצד, ומבינה שהצלחה היא לא מובנת מאליה, היא לא נצחית, לא מובטחת, שהיא דבר שביר, שיכול לחמוק. נראה שהשחקנים שלה מבינים שהם לפני קיץ מכריע, ולכן לא רוצים לחשוב יותר מדי קדימה או על מקומם בהיסטוריה, אלא רק על כאן ועכשיו. נראה שיש מכלול של נסיבות שגורמות לליברפול להיות בשיאה, והתוצאה מרהיבה.