"נפגעתי מאוד, במיוחד אחרי כל כך הרבה שנים במועדון"

הסיפור של ברוך חסן ושלום אביטן מדגים לא רק את הדרמה והאמוציות על המגרש, אלא גם את האנושיות שמתגלה לעיתים רגע אחרי שריקת הסיום. המשחק בין מכבי נתניה להפועל באר שבע בווסרמיל, שבו שמר חסן על שלום אביטן, החלוץ המוביל של באר שבע, היה אירוע טעון. אביטן, שנודע ברוח הלחימה ובמזגו החם, לא חסך קללות ואיומים על חסן, אך גם הוא נשאר בתוך המסגרת של המשחק.

כאשר אביטן הכניס מרפק במהלך המשחק והורחק באדום על ידי השופט יעקב שיינר, היה נדמה שהעניין יסתיים בעוינות. אך בסיום המשחק, אביטן הצטרף לנסיעה באוטובוס של נתניה לתל אביב, התיישב ליד חסן, הפגין רוח ספורטיבית וחיבק אותו בחיוך. השניים שוחחו וסיפרו בדיחות, והוכיחו שניתן להפריד בין היריבות על המגרש לחברות מחוצה לו.

השופט שיינר, שבאותה תקופה היה דמות מפתח בכדורגל הישראלי, תיאר את מחויבותו הבלתי מתפשרת של אביטן לניצחון, ואף הוסיף אנקדוטה משעשעת: "אביטן, שכנראה סירב לקבל את גזר הדין של האדום, טען לאחר המחצית שהוא הורחק רק מהמחצית הראשונה, ולכן זכאי לשחק בשנייה." שיינר סיכם בחיוך: "היו ימים."

חסן נולד ב-22 בינואר 1959. "אבא ויקטור ואמא לידיה עלו לישראל מלוב. אנחנו חמישה ילדים, שני בנים ושלוש בנות. הבית היה מסורתי, ההורים עלו היישר לנתניה, לשכונת רסקו, ובהמשך עברנו לגור במרכז העיר. למדתי ביסודי בבית ספר דתי בנים 'תחכמוני' ובתיכון באורט ליבוביץ' המקצועי".

הכדורגל החל אצלו "כמו כולם בשכונה אחר הצהריים, הערצתי את שפיגלר, ויקטור סרוסי, לייזר שלומוביץ', שרגא בר, ובהמשך את ג'ורג' בורבה. ההורים ראו את אהבתי הגדולה לכדורגל. כשמלאו לי 13 שנים, אבא ואמא העניקו לי מתנה מיוחדת - הלכו איתי לקופסא ורשמו אותי לנערים של מכבי נתניה. זה שימח אותי מאוד, החלו החלומות על המשך הדרך כפי שכל ילד מדמיין בלילה על הכר. המאמן שקידם אותי עד לנוער היה אריה מכנס, אבא של עודד וגד. במעבר לקבוצת הנוער אימן אותי שמואל פרלמן, בקבוצה היו בני לם ואלי ברגיג. פרלמן דאג לקדם שחקנים צעירים והעלה לבוגרים חמישה שחקנים מהנוער".

לא היה קל לו עם פרלמן בבוגרים. "הוא דרש מהצעירים שלמות ולהוכיח את עצמם. הוא היה כמו אבא שלנו, והמשמעת הייתה מאוד קפדנית. מדי פעם אחרי משחקים טובים שלנו בבוגרים, פרלמן הוריד אותנו לשחק ולהתאמן עם הנוער. הוא הבהיר כי הוא רוצה שלא נתלהב מעצמנו, שנחזור לקרקע המציאות. גם כשניצחנו בתוצאות גבוהות הוא כעס על הצעירים על כל החמצה של גול".

חומת ההגנה שלו היה הבלם ישראל חג'ג'. ""בתחילת הדרך בבוגרים התביישתי להיכנס לחדר ההלבשה. חג'ג' הבלם שלנו כיוון אותי, לימד אותי כללי התנהגות מקצועיים. נכנסנו בביטחון ובאהבה לחדר ההלבשה ההומה והשוקק של לפני המשחק עם כל סיפורי השחקנים, ולאחר המשחק כמובן בהתאם לתוצאה".

השירות הצבאי היה קל ("בחיל האוויר בקריה, זה הסתדר טוב עם הכדורגל"). במהלכו הגיעה עונת הדאבל 1977/78. "העונה הגדולה ביותר בתולדות מכבי נתניה, זכייה בכל התארים, כולל האינטרטוטו. שירתתי בסדיר ואת עמדת הבלמים מילאו חיים בר וישראל חג'ג'. גם בגמר הגביע נגד בני יהודה לא שותפתי. שיחקתי באלוף האלופים נגד בית"ר ים אותה ניצחנו 0:4".

הוא וחיים בר הפכו לצמד הבלמים הקבוע של מכבי נתניה. "חג'ג' עבר להפועל כפר סבא, ושמואל פרלמן הציב צמד חדש, בר אחורי, אני בלם קדמי. בעונת 1979/80 זכינו באליפות ובאלוף האלופים". לדבריו של חסן, בר היה "הבלם הטוב ביותר בכדורגל הישראלי" בזמנו, ולדעתו, אם היה משחק היום, היה כובש מקום בקבוצות הגדולות של אירופה. גם חיים בר עצמו חלק שבחים לחסן: "ברוך היה שחקן קבוע בהרכב, שהלך והשתפר עם השנים. לא קל לשחק לידי כמעט עשר שנים ולהיות שותף לאליפויות גדולות."

על הלוח, אגב, פרלמן נהג לפרסם רק 10 שמות. "כן, זה היה בקטע החיובי. בהתחלה לא הבינו, אבל פרלמן ענה מיד - 'נו ברור ברוך חסן'".

חסן הפך למלך מעשי הקונדס. "שחקני הקבוצה קיבלו נעלי ספורט חדשות של חברת גלי. עשינו אימון על חוף הים, בסיומו קיבלנו אישור להיכנס למים. הורדנו את הנעלים, אני החלפתי לכולם לשני ימין ושני שמאל, נוצר בלגאן".

וזה לא הכול. "בארוחות הצהריים נהגתי לפתוח את המלחיות עד הסוף, ידעתי שהשחקנים אוהבים להוסיף מלח לאוכל. כבר בניסיונות הראשונים כל המלח נשפך למרק. נהגתי להיות מתחת לשולחן, השחקנים נהגו ללכת עם שרוכים פתוחים. קשרתי באומנות את השרוכים של שני שחקנים אחד לשני וכשקמו נוצר בלגאן וישר חיפשו אותי".

במשחקי האימון הציבו אותו בעמדת החלוץ. "במשחקי הליגה המגנים דוד פיזנטי ומומו שירזי כמו חיים בר נהגו לעלות קדימה להתקפה ולא מיהרו לחזור, המשימה שלי הייתה לא לעלות קדימה ולסגור את ההגנה. לכן נתנו לי באימונים את הכיף בהתקפה. יש לי בקריירה שני שערי ליגה וגול בגביע המדינה".

השנה הגדולה הייתה עונת "נתניה ועוד 15". "עונת 1982/3 הייתה בלתי נשכחת תחת האמירה של מוטלה שפיגלר. כבשנו 54 שערים, כששום קבוצה אחרת לא הגיעה אפילו ל-40. זכינו גם באלוף האלופים נגד הפועל תל אביב ובגביע הליגה נגד הפועל באר שבע. יצא לי גם לשחק עם מוטלה בעונתו האחרונה בנתניה וגם נגדו כשהוא שיחק בהפועל חיפה. בהמשך הוא גם אימן אותי. הוא תמיד דרש בצדק לתת את הכול על הדשא ולא להוריד את הרגל מהגז. היה כיף להיות איתו בקבוצה."

אחרי האליפות באה נפילה. "השחקנים דרשו חוזים כספיים חדשים, והנושא הועבר לטיפול מחוץ להנהלה. במפתיע, החליטו לסיים את דרכו של שפיגלר במכבי נתניה, וזה שינה את הכול".

שפיגלר סידר להם טורניר בפריז. "זה היה טורניר יוקרתי, בו השתתפו בנוסף אלינו פריז סן ז'רמן, בוטפוגו הברזילאית ונבחרת רומניה. החוויה הייתה מעבר לכדורגל, במיוחד כשהיינו ברחובות פריז וראינו פרסומות למשחקים עם תמונות שלנו. זה פתח לנו את ההבנה מה זה כדורגל מקצועני."

והיה גם מסע לממפיס, ארה"ב. "יצאנו עם מוטלה לממפיס, ליהדות המקום שנהגה להזמין מדי שנה קבוצה מישראל לענפי ספורט שונים. היינו עם יתרון גדול בליגה ולא חששנו מעייפות. אשתי הייתה בחודש התשיעי להריון ואישרה לי לטוס. חזרתי יום לפני הלידה, וכל הקבוצה הייתה בברית של הבן שלנו, לירן. אחרי חודש עשינו לו חגיגה גדולה. אשת חייל היא אשתי."

עם צבי רוזן כמעט הסתיימה הקריירה שלו בנתניה. "רוזן הגיע לאמן את מכבי נתניה כשהייתי בן 30. הוא בחר להביא את ניסים ברדה כבלם במקומי. נפגעתי מאוד, במיוחד אחרי שנים רבות במועדון וכשהייתי בכושר טוב. הוא לא התייחס אליי כלל, ולא מסיבה מקצועית. אחרי שהוא סיים את דרכו באותה עונה, חזרתי. בהמשך עברתי לבית"ר נתניה לשנתיים, ושם הסתיים פרק הכדורגל שלי."

בנבחרת הוא לא הצליח לפרוץ דרך: "הוזמנתי לנבחרת האולימפית, אבל אני חייב לומר שהייתה שם 'מאפיה' גדולה, ולא ארחיב מעבר לזה."

חסן סיפר כי מבין החלוצים שהתמודד מולם, ויקי פרץ, אלי אוחנה ושלום אביטן היו הבולטים ביותר. "שלושתם היו חלוצים גדולים, סקוררים עם שערים יוצאי דופן," הוא ציין בהערכה. כשנשאל על איציק ויסוקר, חסן לא חסך במחמאות. "מזל טוב לחגיגת 80 השנים של איציק ויסוקר. הוא לא רק היה שוער נפלא, אלא גם בן אדם ענק עם נשמה טובה, שהשרה ביטחון על ההגנה והיה עמוד התווך של הקבוצה."

בסיפוריו מהדהדת נוסטלגיה לכדורגל הישראלי של פעם, לתקופה שבה היריבות על המגרש הייתה עזה, אך מחוצה לו נשמרו כבוד הדדי וחברות אמיתית. כלכלית, לעומת זאת, הסיפור היה אחר, "לא הרווחנו שכר גבוה, אבל זה הספיק להסתדר. מי שעזר לי לרכוש דירה ברחוב סוקולוב בנתניה היה איש העסקים יצחק תשובה. היום אני מתגורר בקריית השרון בנתניה, עובד בעיריית נתניה במחלקת השיטור הווטרינרית, ויש לי עוד שנתיים עד היציאה לגמלאות."

את אשתו עליזה הכיר במגרש. "היא הייתה נערה אוהבת ספורט וכדורגל, ואחד הסדרנים נהג להכניס אותה למגרש בשל קשרים משפחתיים. יצאנו במשך 3 שנים, אחרי השחרור שלי מהצבא ולעליזה מלאו 18 שנים התחתנו באולמי רון בנתניה. יש לנו שני בנים ובת, שלושה נכדים ושלוש נכדות. הבנים שיחקו עד גיל 15 במכבי נתניה, כשראיתי שלא יהיו כדורגלנים טובים, הם התרכזו בלימודים. הנכדים האהובים, אור, איתי ודניאל משחקים בטוברוק ואני מאמין שיפרצו קדימה".

מה זה בייגלה?

"הכינוי שלי אותו הדביק לי יעקב גרונדמן. מאמן ובן אדם ענק, איש כדורגל. הייתי רזה מאוד, גרונדמן טען שהרגליים שלי הם כמו בייגלה, כינוי שתפס ודבק בי. מכנס, לביא, בר והאוהדים קוראים לי עד היום בייגלה".

אתה הולך למשחקי כדורגל?

"כן, הבעלים של מכבי נתניה דאג לי למנוי מסודר ל-VIP. אני מגיע למשחקי הקבוצה, נהנה לפגוש שחקני עבר כמו דוד לביא ועודד מכנס."