"תעזוב, אל תזמין מהם פיצה. עד שהיא תגיע כבר ייגמר המשחק", אמר מושיקו. "תזמין, תזמין", אמר דביר, "כל פעם שהזמנו מהם פיצה ניצחנו". מאז סיום הקמפיין של מכבי חיפה בליגת האלופות לא יצא לנו להתכנס ככה יחד. יושבים אצלי בדירה מול הטלויזיה (רק 23 אינץ' ובלי מערכת סראונד או משהו כזה) ומתכוננים לחגיגה האמיתית.
לא כולם אוהדי ספורט מושבעים, אתם בטח מכירים את זה. אריק בא עם החברה שלו שבכלל באה להינות מכל האוירה שמסביב. אביב נזכר דווקא בשיא המתח לספר על המילואים ודנה, השכנה מהקומה מעל, באה כי היא חולה על התחת של מאור, חבר שלי. אבל חוץ מזה כל השאר (עוד חמישה) חולים כמוני על כדורגל ובאים עם האטרף בעיניים.
זה התחיל כבר בשנה שעברה, בקמפיין המופלא של הפועל ת"א בגביע אופ"א. לכל אחד יש את הקבוצה שלו, אני בכלל אוהד בית"ר, אבל שמדובר בקבוצה שמייצגת את המדינה אנחנו נקפוץ ונשתולל בגולים, נעיר בצרחות את כל השכנים, כאילו שאנחנו אוהדים ירוקים או אדומים מיום היוולדנו. אז כשמדובר על הנבחרת הלאומית? זה כמובן יהיה על אחת כמה וכמה.
את הדירה שלי אי אפשר להאשים בנאחס. פה ראינו את ה-0:1 על מילאן, פה גם ראינו את ה-0:3 על מנצ'סטר יונייטד. נכון, היו גם משחקים שקיבלנו בראש אבל לפי מה שלי ידוע - המזוזה בקורת הדלת לא אשמה בזה. כרגיל, הלכתי וקניתי בירות ועוד נשנושים מסביב. את שאר העבודה יעשה השליח. הזהרתי אותם מראש: 21:45 המשחק מתחיל אז אל תאחרו. מול קפריסין שמנו גול תוך 5 דקות אז אל תפספסו גול מהיר גם הפעם. "פחחחחח", הם צחקו עלי, "מקסימום נפסיד גול של צרפת... אם ישראל שמה גול בדקה הראשונה אני חותך", אמר אסי. הרוב כבר התייצבו בזמן, אפילו האמינו שזה אפשרי.
"התקווה" של אחינועם ניני גרמה אפילו לנו לקום, להתחבק ולצעוק בקולי קולות "ארץ ציון ירושלייים". "יאללה ישראל מלחמה !!!!" באה צווחה גדולה מיד אח"כ, "עושים את זה כמו גדולים. מראים לאנטישמיים האלה מי אנחנו. אוהדי סדאם הבני זונות".
"מה הקשר?", ענתה שירלי, חברה של אריק. "הם בעצמם אמרו שלא מעניין אותם פוליטיקה ושהם רוצים להתעסק רק בספורט". כולם התנפלו עליה - חרא של עם הצרפתים האלה. מגיעה להם ההשפלה במונדיאל.
"עזבו אתכם, תתרכזו במשחק", השתקתי את כולם מיד. "זה מתחיל, זה מתחחחחיל. יאללה, עולים לאליפות אירופה!!!".
אוי לא, עוד פעם התקלות האלו של ערוץ 1? או שאין סאונד בכלל ושומעים את הלחשושים של הטכנאים וההוראות מהאולפן בירושלים, או שיש סאונד אבל-בל הוא מגיע-גיע בצורה-רה כזו-זו. טוב, מה חדש? "תבדוק, אולי משדרים גם את המשחק בירדן או באיזה ערוץ צרפתי בכבלים", אמר דביר. "היינו רואים את המשחק כמו בני אדם עם שדר נורמלי". "באל-ג'אזירה כבר היו משדרים יותר טוב", ענה אחר.
המשחק יצא לדרך ואני הרמתי טלפון לפיצריה. "אני רוצה בבקשה שתי משפחתיות ושני בקבוקי... רגע... רגע.... רגע... גולללללללללל !!!!!!!", צווחתי לטלפנית מהצד השני אל תוך השפורפרת. היא נשארה המומה לחלוטין. הצווחות של כל השאר היו נשמעות לה כמו פיגוע תופת. מושיקו השתולל עם הכסא וכמעט ניתק לי את החוט של הטלפון. הבניין רעד. אם ריכטר היה באיזור הוא היה מודד רעש בסולם של 10. גם ב-0:1 של יניב קטן באולד טראפורד היו צווחות כאלו אבל זה לא אותו דבר. הפעם זה לצרפתים. הפעם זה הנבחרת, הפעם זה אפשרי ! עשרים פעם ביקשתי סליחה מהטלפנית שנאלצה להמתין על הקו עד שהחבר'ה ירגעו לפחות 5 דקות. הסברתי לה: "את יודעת, זה הנבחרת. אף אחד לא האמין שישראל תבקיע שער בכלל, ועוד בדקה הראשונה???". הטלפנית אמרה שיש להם לחץ מאד גדול ושהפיצה (כרגיל) תתאחר. "תעשי טובה, אנשים פה מורעבים". היא מבחינתה הבטיחה לעשות הכל.
האמנתי, באמת שהאמנתי. ניסיתי להחדיר אמונה גם בכולם. זה המשחק שלנו. ישראל לא מפסידה פה. השאר לא היו ממש אופטימיים כמוני. ההתקפות של צרפת התחילו לבוא גלים גלים אבל על כולם אמרתי זה לא יעזור להם !!!! זה המשחק שלנו.
השער של טרזגה החזיר את כולם, גם אותי, למציאות. חרא של נבחרת, חרא של שוער, חרא של מאמן. כלום לא השתנה, כלום לא נלמד. עוד פעם גול מהרמה מהאגף. שוב בנגיחה. אמרתי לכולם: "ישראל לא תבקיע שוב. היא לא מסוגלת. זה כמו להביא פעמיים 6 מספרים בלוטו. פעם אחת זה הלך, פעם שניה הם לא יתנו". ערן אמר: "מה, זה לא היה ברור לכם שהם נותנים לנו פור? עכשיו הם יתחילו לחגוג עלינו".
הריצה של רביבו לבד מול בארטז הקפיצה את כולם על הרגליים בצווחות נווו...נווו.... רק אני נשארתי לשבת. כן, ממש, רביבו. הוא זה שיושיע? מצאתם לכם. 45 הדקות הסתיימו והמחצית נכנסה לתוספת זמן. הצלצול בדלת הקפיץ אותי מהמקום, הנה השליח בא. אפילו לא איחר. טוב, בתוספת זמן אף אחד לא יבקיע אמרתי. אבל רק ניגשתי לפתוח את הדלת - טראח, השני. "הפסדת גול", צעקו לי מהסלון. אז הפסדתי, כוס אוחתם. כאילו שזה לא היה ברור... בזכות הפיצה כבשנו שער, בגלל הפיצה גם חטפנו, אמרתי להם.
במחצית השניה כלום כבר לא היה חדש. את כל האופטימיות שלי הפכתי לפסימיות מוחלטת. מה יעזור זנדברג? מה יעזור בניון? על באדיר אתם בונים? ראינו אותו מול קפריסין. כשהצרפתים נכנסים לבונקר גם כוחות הברית בעיראק לא יעזרו. רק צריך לומר מזל שהם ריחמו עלינו ולא נתנו לנו יותר בראש.
בסופו של דבר כולם התפזרו הביתה מבואסים, אנחנו בגלל ההפסד, דנה בגלל ששוב לא הלך לה עם מאור. נו טוב, לפחות הפיצה הגיעה בזמן.
לפחות הפיצה הגיעה בזמן
ליאור וייץ
3.4.2003 / 6:35