למה לא אצלנו? השידור שהזכיר את המרחק בין אירופה לישראל

קטע מתוך שידור ליגת האלופות ב-CBS הפך ל"ויראלי" השבוע, אחרי שהמגישים והפרשנים התלוצצו על שם הקבוצה ברסט, כינו אותה "Breast" (באנגלית שדיים, חזה) ואמרו משפטים דו משמעיים שמתאימים גם לקבוצת כדורגל וגם לחזה נשי בעודם מתפקעים מצחוק באולפן. על פניו לא מדובר בהומור עילאי, בטח שלא בעל עומק תרבותי, ובכל זאת היה נחמד ומצחיק, ובעיקר כל כך קליל ומרענן, שאי אפשר שלא לתהות: למה לא אצלנו?

הרי אילו זה בעברית, על המסך שלנו, חובבי הכדורגל בישראל היו מצקצקים ונזעקים ומגנים, וכמובן מתנערים ומוחים וזועמים על הרס המשחק והזלזול בו. אומנם גם אישה השתתפה בדיון, אבל אילו הייתה ישראלית היו אומרים שהיא מבזה עצמה והשתתפה בשיח גברי מיושן והתאימה עצמה אליהם כחלק מכניעה תרבותית. סביר להניח שהיו טוענים פה שהנוכחים באולפן הם ערסים, לא מצחיקים, גסי רוח, שלא יודעים את מקומם. אז למה, למה אצלנו זה לא יכול לעבוד?

קודם כל, אין ספק שגם בעולם היו קפוצי תחת רבים שלא מצאו את הבדיחה מאולפן CBS כמצחיקה, וגם באנגליה ודאי היו אלפי שמרנים נרגנים ששלחו מכתבי תלונה על הסגנון הברברי ותוהים מה קרה לטלוויזיה הממלכתית של פעם, ומה הפלא שהנערים כיום כאלה פרחחים. מי שמחפש, יכול למצוא בקטע גם חיפצון ושוביניזם (קראגר אומר, "כבר שילמתי כדי לראות את ברסט"), וממורמרים יש בכל העולם.

אבל הרוב המוחלט ידע ליהנות מהבדיחות קלות הדעת האלו, בעיקר בגלל האפקט הבידורי. כי מה שהכי בולט באולפן הזה, בפאנל הזה, זו הגישה לשידור, למשחק, מלאת האהבה. הגישה היא ברוחה ובניהולה של המגישה קייט אבדו, שמעבר להיותה יפהפייה מלאת כריזמה, היא כולה חיוביות, מלאת הומור עצמי, תמיד קלילה ומחויכת, אבל במקביל גם חדת מחשבה, חדת לשון, ובעלת ידע מקצועי, עם שליטה בפרטים ובחומר.

זו לא פעם ראשונה שהשידור שלהם מלווה בבדיחות בוטות ובפרצי צחוק רמים, ויש משהו ממכר ומחמם לב בלראות אנשים צוחקים ונהנים (כמו באולפן ה-NBA של ארני, שאק ובארקלי), אבל הבדיחות הן תמיד רק תוספת לדיונים מקצועיים מעמיקים, לשיחות מעניינות על קבוצות ותופעות ומערכים. תיירי הנרי יכול להתבדח על ציצים ("ברסט היא הוכחה שאפשר להצליח גם כגדולים או קטנים", אמר), אבל כמה דקות לאחר מכן יאיר את עינינו בניתוח מקצועי כשיסביר בצורה מבריקה על מגמות וטקטיקה.

כמובן זו גם זהות הפרשנים, שנותנת להם מלכתחילה את הקרדיט: תיירי הנרי וג'יימי קראגר באמת היו שם בליגת האלופות, לקחו חלק במשחקים הגדולים ביותר, עשו וניצחו והפסידו, ולכן, בניגוד לפרשנים ישראלים, יש לדברים שלהם יותר תוקף, יש לנוכחות שלהם הילה. כמובן שגם הם מעוררים ביקורת, והם לא תמיד אהובים על ידי השחקנים באירופה, אבל יש דברים שלהם מותר ולאחרים אסור, יש דברים שמהם פשוט יישמעו יותר נעימים ואלגנטיים, ולכן במקביל מותר להם, ואף מצופה מהם, לצחוק.

כי האולפן הזה דואג להזכיר על מה בעצם כולנו פה מדברים, על משחק שהוא הצגה, בידור, כיף, ושהמטרה היא ליהנות ולחייך. כן, ברסט זה ציצי, בואו נצחק קצת. מה הביג דיל? תשתחררו. מותר, חשוב, חובה לצחוק. אפשר וצריך לדבר על סוגיות מקצועיות, והם בהחלט עושים את זה, אבל גם להזכיר שלא צריך לקחת את הדברים ביותר מדי רצינות (על אף שגם ההומור מוגש במקצוענות, של מערכת מיומנת, ולא סתם נשלף מהמותן), ומי שמחפש כבדות ומרמור יכול למצוא אותם בכל הערוצים ותחומי החיים האחרים.

בנוסף, אם תוהים "למה לא אצלנו", הרי שפעם זה כן היה אצלנו, בכל פעם שמודי בר און ניהל את השידור. הרי בדיעבד הקסם הכי גדול של שידורי ליגת האלופות בערוץ הספורט לא היה הפאנל או הכתבות, שבהחלט עזרו, אלא הנוכחות של מודי. הכל אנשים. כי קסם אישי, כמו שהיה למודי ויש לקייט אבדו, זה מצרך נדיר, חסר תחליף. משהו כובש בחיוך, שילוב מוצלח של אינטליגנציה ואלגנטיות, חדות מחשבה ותגובות מהירות ושנונות, ובעיקר חן אישי. אלה דברים שאי אפשר ללמד או לתרגל.

ובסופו של דבר, העיקר הכוונה. המחויבות להומור, גם בידיעה שלא כולם יאהבו אותו. הרצון להתבדח, ממש בעקשנות, כדרך חיים (יישר כוח מליקסון). גם באנגליה יש את גארי נוויל ורוי קין, שמושכים יותר לכיוון השלילי, ובכל העולם תקשורת הספורט היא בוטה וסנסציונית - אבל בישראל לפעמים הצופה ממש מרגיש כוונות רעות. אנרגיות אלימות. כל כך הרבה תוכניות שליליות יש על המסך בישראל, כל כך הרבה רוע ורישעות, שהם מעבר לצעקות. חברי פאנל, פרשנים, שחקני עבר, אנשי תקשורת, שלא רק עוקצים וקוטלים, אלא יותר מדי נהנים מזה. נקמנים, מחכים בפינה, מונעים מאיבה אישית. והנה קייט אבדו, תיירי הנרי, ג'יימי קראגר, פשוט נהנים מהחיים, וזה נראה כל כך רחוק.