אלף ימים של בדידות: דור של כדורגלנים רוסים הולך לאיבוד בצל המלחמה

"הנבחרת סיימה את השנה בצורה אדירה", זעקה ביום שלישי הכותרת הראשית בספורט אקספרס. אולי לא שמעתם, אבל רוסיה באמת חוותה שנה מטריפה מבחינת התוצאות ב-2024. היא ניצחה בכל 5 המשחקים שקיימה בתוצאה המצטברת 0:26. ייתכן שזה שיא עולמי של כל הזמנים, הרי איזו נבחרת סיימה שנה שלמה בלי לספוג שער? למעשה, אם נוסיף את המפגש בנובמבר שעבר, נקבל 6 נצחונות רצופים בתוצאה 0:34. יש רק בעיה קטנה אחת - לאף אחד לא אכפת מהפארסה האומללה הזו, וגם האוהדים הרוסים מתייחסים אליה בציניות מרירה במקרה הטוב.

השבוע ציינו אלף ימים מאז פלש הצבא של פוטין לאוקראינה. אלה גם אלף הימים האבודים של הכדורגל הרוסי. הנבחרת והמועדונים הושעו מיד על ידי פיפ"א ואופ"א, וכל התוכניות שהיו להם נגנזו. במרץ 2022 היתה רוסיה אמורה להתמודד מול פולין בחצי גמר פלייאוף העליה למונדיאל. לאחר מכן, היו צפויים להתקיים המפגשים בבית נוח יחסית מבחינתה בדרג ב' בליגת האומות, נגד ישראל, אלבניה ואיסלנד. המפגש בחיפה שובץ ליוני 2022, בעוד בספטמבר החבורה בכחול-לבן היתה צריכה לצאת למוסקבה. כולם כבר שכחו על כך מזמן. זו היסטוריה שלא היתה.

בתחילת המלחמה, שהוגדרה - ועדיין מוגדרת על ידי פוטין - כ"מבצע צבאי מיוחד", האמינו הרוסים שזה עניין קצר. הם האמינו שיכבשו את קייבו תוך ימים ספורים, יחליפו את המשטר לבובות מטעם קרמלין, והחיים יחזרו לשגרה, כולל בספורט. לאחר מכן, כאשר העלילה הסתבכה, וההשעיות התארכו, התחילו גומים בהתאחדות הרוסית לחשוב על פתרונות יצירתיים. היו שהציעו לעזוב את אופ"א ולעבור להתאחדות האסיאתית, שם היה אמור להיות לכאורה רוב כדי לאפשר למועדונים הרוסים להשתתף בליגת האלופות.

הרעיון דוסקס במשך חודשים בתקשורת, עם טיעונים נמרצים בעד ונגד. לבסוף, הוא נגנז משלוש סיבות עיקריות. ראשית, ההתנגדות של יפן ודרום קוריאה הפכה את המעבר לסיפור הרבה יותר מורכב. שנית, היה ברור שלא ניתן יהיה לחזור לאירופה, ובמועדונים ממש לא התלהבו מכך - הרי מי רוצה להמשיך לשחק במשך שנים ארוכות מול קבוצות מסעודיה ואיראן במקום ברצלונה, באיירן וליברפול? שלישית, פיפ"א לא היתה מאפשרת בכל מקרה לנבחרת הלאומית להשתתף במוקדמות המונדיאל, והיתה מערימה קשיים מהותיים גם על כניסה לאליפות אסיה.

בינתיים, עלתה ברצינות גם שאלת הכדאיות לתחזק נבחרת לאומית בנסיבות שנוצרו. נבחרות רציניות סירבו, כמובן, להתמודד מול נבחרת שהושעתה על רקע תקיפה רצחנית של מדינה שכנה, אולם הוחלט כי המאמן הלאומי ואלרי קרפין ימשיך בתפקידו ויאלתרו לו יריבות כלשהן. קרפין עצמו התקשה להסתיר את אכזבתו מכך שנבחרתו הפכה למיותרת, ואף התבטא בתחילת המלחמה באופן שניתן לפרש כרמזים עמומים להתנגדות למדיניות פוטין, אבל לא הרחיק לכת מעבר לכך.

אפשר להבין אותו. באביב 2022, היו כדורגלני עבר, כולל ואסילי ברזוצקי ואיגור דניסוב, שהשמיעו את קולם בזהירות נגד המלחמה, אבל גם הם השתתקו. גורלם של אנשים מוסריים שהביעו פומבית את דעתם הנחרצת עלול להיות מר, ואפילו השימוש במילה "מלחמה" יכול לגרור תקופת מאסר ממושכת. זו דיקטטורה רצחנית לא רק נגד האוקראינים, אלא גם נגד הרוסים עצמם, כי לרודן לא אכפת ממאות אלפי הרוגים ופצועים. היא לא מרחמת על אף אחד. באשר לפגיעה בספורט, הרי שזהו נזק אגבי זניח לחלוטין.

הנבחרת מתקיימת כרגיל גם כי הוחלט כי הליגה הרוסית תמשיך לצאת לפגרת הנבחרות לפי לוחות הזמנים של פיפ"א ואופ"א. זה נבע, בין היתר, מהצורך לאפשר לכוכבים הזרים - נטולי המצפון שהמשיכו לקבל את כספי הדמים של פוטין אחרי הפלישה - לצאת למשחקי נבחרותיהם. על כן, נאלצת ההתאחדות לחפש בנרות יריבות שיסכימו להתמודד מולה, והעסק גולש לא פעם למחוזות הביזאר.

בסתיו 2022 יצאה רוסיה למשחקי חוץ מול נבחרות הרפובליקות האסיאתיות של ברית המועצות לשעבר, והשיגה תוצאות מביכות למדי - ניצחון 1:2 על קירגיזסטאן בדקות הסיום ו-0:0 נגד טג'יקיסטאן ואוזבקיסטאן. ב-2023 עברה תשומת הלב למזרח התיכון, ורוסיה שיחקה מול איראן, עיראק וקטאר, וגם התמודדה פעמיים מול הנבחרת הצעירה של מצרים, כי הנבחרת הבוגרת של הפרעונים היתה עסוקה במשימות חשובות יותר. באוקטובר 2023 התרגשו הרוסים כי פיתו למוסקבה יריבה בכירה יחסית בדמותה של קמרון עם סגל נורמלי, ואפילו ניצחו אותה 0:1. מיד לאחר מכן, היה תיקו 2:2 מול קניה בטורקיה, ומשם העסק הלך והתדרדר עוד יותר, למרות שהתוצאות דווקא "השתפרו".

לפני שנה תוכנן המשחק מול בוסניה, אך הכוכבים הבולטים של היריבה הודיעו כי לא יגיעו, וההתאחדות הבוסנית ספגה ביקורת קשה מאוד מבית על עצם ההחלטה לטוס למוסקבה. כתוצאה מכך, בוטל המשחק, והרוסים הסתפקו בנבחרת קובה, אותה הביסו 0:8. כדי לפצות על הפיאסקו הבוסני, אורגן במרץ משחק מול סרביה, שהיא המדינה הידידותית ביותר לרוסים מבחינה פוליטית - עודת לכך אפשר לראות בכך שהכוכב האדום בגלרד ממשיכה ליהנות מהכספים שמעביר הקונצרן גזפרום, ושמו של הספונסור המפוקפק מתנוסס על חולצותיה באופן מחפיר גם בליגת האלופות, מבלי שאופ"א תנקוט בצעדים פשוטים כדי להפסיק את החרפה. הסרבים הגיעו עם סגל סביר, אך מיד "עשו טובה" למארחת כשהבלם מילאן גאיץ', שמשחק גם כך בצסק"א מוסקבה, הורחק. ביתרון מספרי, רשמו הרוסים 0:4 במה שניתן להגדרה כמשחק הרציני ביותר שקיימו בזמן מלחמה.

ביוני הגיעה רוסיה לשותפה הקרובה בלארוס וניצחה אותה 0:4 במינסק. הנסיעה למשחק החוץ הבא, בספטמבר, היתה הרבה פחות מהנה עבור השחקנים שהתלוננו על לחות בלתי נסבלת ועל תנאי מגרש הזויים כאשר גברו 0:3 על ויאטנם. הם שמחו כאשר משחק נוסף מול תאילנד בוטל בגלל סערה חריגה, ובאוקטובר נותרה הנבחרת ללא יריבות כלל, אך קיימה מחנה אימונים מיותר ומגוחך.

לשפל היסטורי הגיעו הרוסים לפני שבוע כאשר אירחו את ברוניי. מעטים ידעו על קיומה של המדינה הזעירה שנמצאת על האי שמחלקת בנוסף בין אינדונזיה למלזיה. הנבחרת שלה היא אחת החלשות בעולם, אך באופן אבסורדי סירבו אנשי ברוניי לשלוח את הסגל הראשון כי השחקנים התמקדו בליגה המקומית, ושלחו חובבנים אפילו במונחים שלהם. זה נגמר ב-0:11, אבל נתפס כהשפלה פוליטית וספורטיבית בעיני האוהדים הרוסים. הכותרת ההזויה בספורט אקספרס אחרי ניצחון 0:4 על סוריה ביום שלישי, במהלכו נשלחו כ-30 בעיטות לעבר שער האורחת, רק הדגישה את המצוקה. שנת השיא היתה בדיחה מתמשכת.

הליגה הרוסית ממשיכה להתקיים כסדרה, ומספקת לפרקים כדורגל איכותי ודרמה. בעונה שעברה נאבקו 3 קבוצות על האליפות עד למחזור האחרון, וזניט שפישלה לקראת הסוף שמרה איכשהו על הכתר בפוטופיניש לפני קרסנודר שחיפשה תואר היסטורי ראשון ודינמו מוסקבה שפיספסה אליפות ראשונה מאז 1976. גם העונה הקרב בצמרת מרתק, ובחצי הדרך מקדימה קרסנודר את זניט בנקודה, כאשר גם לוקומוטיב מוסקבה חזק בתמונה. העניין הוא שמחוץ לגבולות רוסיה הליגה נתפסת בצדק כלא לגיטימית ולא מעוררת עניין, וגם היוקרה יורדת כתוצאה מההשעיה מהמפעלים האירופיים. אליפות זה מכובד, אבל מה מקבלות הקבוצות שסיימו במקום השני, השלישי והרביעי? הן לא מקבלות חשיפה ובונוסים בליגת האלופות ובליגה האירופית, והמוטיבציה של השחקנים נמוכה יותר.

למעשה, כדורגלנים רוסים רבים מרגישים שהם מפספסים קריירה. הם לא יוכלו לשחק במונדיאל או באליפות אירופה, והדרך היחידה להשתתף במפעלים האירופיים היא לעבור למועדונים זרים, אך הסיכויים לכך פחתו בגלל המצב הפוליטי ותשומת הלב הנמוכה. אלכסנדר גולובין בן ה-28, שנחשב לאחד השחקנים המובילים של מונאקו, הספיק לשחק ביורו 2016, מונדיאל 2018 ויורו 2020, וחתם בנסיכות הרבה לפני הפלישה לאוקראינה, כך שהוא יחסית "בסדר". גם אלכסיי מיראנצ'וק בן ה-29, ששיחק באטאלנטה, ואז עבר לאטלנטה יונייטד והיה שותף זה עתה לניצחון על אינטר מיאמי בפלייאוף ה-MLS, יכול להרגיש בר מזל. לעומתם, הדור הצעיר עלול ללכת לגמרי לאיבוד.

הכוכב שעשוי היה להיות מסקרן במיוחד הוא הפליימייקר הרב גוני מקסים גלושנקוב, שהיה מלך הבישולים של הליגה במדי לוקומוטיב בעונה שעברה, עבר לזניט וכבש 7 שערים ב-7 משחקים לפני שנפצע. מדובר בשחקן מהנה מאוד לצפיה שעשוי היה אולי להתקרב לרמתו של אנדריי ארשבין, אבל הפריחה שלו בגיל 25 כלל לא רלוונטית מחוץ לגבולות רוסיה.

בדינמו מוסקבה מתפתח קונסטנטין טיוקאבין בן ה-22 לחלוץ איכותי, אבל גם הוא כמעט ולא מקושר למועדונים במערב אירופה. חברו לדינאמו, הקשר היצירתי ארסן זכריאן, עבר עוד בקיץ 2023 לריאל סוסיאדד בהעברה חריגה תמורת 15 מיליון יורו, אך לא הוכיח את עצמו בינתיים בסן סבסטיאן. שחקן נוסף שחצה את הגבול בהעברה גדולה בקיץ האחרון הוא השוער מטביי סאפונוב שעזב את קרסנודר לטובת סן ז'רמן, ומשמש גיבוי של ג'אנלואיג'י דונארומה.

השחקנים האלה היו עשויים להוות שלד של נבחרת לא רעה, ואלכסיי מיראנצ'וק טען לאחרונה: "היינו יכולים להשיג תוצאות טובות ביורו 2024 ובמונדיאל הבא". אלא שזה לא יקרה. רוסיה הושעתה השבוע רשמית ממוקדמות גביע העולם 2026, ופוטין ממשיך במסע ההרס. הכדורגל הוא, כמובן, סיפור משני במלחמה הארורה הזו, אבל אפשר רק לרחם על השחקנים שנולדו בעיתוי הלא נכון. מצד שני, לפחות הם לא הפכו לבשר תותחים בצבא הרוסי שהפסיק אפילו לספור את האבידות בצורה מסודרת.