ג'יג'י בופון פרסם את האוטוביוגרפיה שלו, בשם "Cadere, alzarsi, caduta, alzarsi" ("נופל וקם, נופל וקם"), ואלוף העולם לשעבר, השוער האיטלקי האגדי, העניק ראיון ארוך ל"קורייירה דלו ספורט", בו חזר לרגעים משמעותיים בחייו.
על הופעת הבכורה שלו בנבחרת: "עוד לא מלאו לי 15 אפילו. זומנתי לשחק בנבחרת עד גיל 16 באדינבורו, נגד סקוטלנד. זו הייתה הפעם הראשונה שלי באצטדיון בריטי: יציעי עץ, עידוד פרוע, שלושים אלף איש מעליי. ערפל. הייתי על הספסל. התחיל לרדת שלג. המגרש היה לבן כולו. המאמן קרא לי: 'בופון, תורך'. שיחקתי כמה דקות ועצרתי רק כדור אחד, אבל לקחתי אותו בזינוק לתוך השלג. אחרי זה גירדתי כמה מטבעות כדי להתקשר להורי, בבית, בקאררה. בטעות חייגתי את אזור החיוג של פריולי, שם גרה סבתי".
הביוגרפיה שלו נקראת "נופל, קם, נופל, קם": "יש משהו מזוכיסטי בשוער. המגרשים בנעוריי היו זהים לאלו של שנות ה-70: המשטח קשה כמו בטון. אפשר לזהות שוערים זקנים לפי הידיים הפצועות שלהם, הצלעות הכואבות שלהם, לפי הפעמים הרבות שהם נפלו עד שדיממו. היה לי רק סוכן אחד בחיי, סילבנו מרטינה. ואני בחרתי בו כי היו לו ידיים מלאות בצלקות. ידיים של שוער".
שוערים הם משוגעים קצת? "כן, יש טירוף. השוער מדבר לעצמו. הוא מדבר עם הכפפות שלו. מעל הכל, תמיד הייתה לי מנה טובה של יהירות. בלי זה לא הייתי שורד".
על הדיכאון ממנו סבל: "זה היה סוף 2003, העונה התחילה טוב, ואז התחלנו לאבד את האנרגיה והמוטיבציה. היינו אחרי שתי אליפויות רצופות. אחרי העלייה, הידרדרנו למטה. חלל נפער. התחלתי לישון רע. הייתי הולך לישון ונהיה חרד, חושב שלא אוכל לישון לעולם.
"ואז זה קרה שוב, הפעם על המגרש. התקף פאניקה. הרגשתי לחץ בחזה, לא יכולתי לנשום, חשבתי שלעולם לא ארצה להיות שם ולעולם לא אוכל לשחק שוב.
"הלכתי למאמן השוערים, שהיה נהדר: איבנו בורדון. הוא הרגיע אותי: 'ג'יג'י, אתה לא צריך לשחק'. עצרתי את נשימתי. ראיתי את השוער השני, קימנטי, מתחמם - הוא חבר מאוד יקר שלי. וחשבתי שאני עומדת מול דלת מסתובבת, צעד מכריע בקריירה שלי, בחיי. אמרתי לעצמי: 'ג'יג'י, אם לא תיכנס למגרש הפעם, אתה תיצור תקדים עם עצמך. אולי זה יקרה לך פעם שנייה, ואז עוד אחת. ולא תוכל לשחק יותר'. אז נכנסתי. מיד עשיתי הצלה טובה. זה שמר על התוצאה כי ניצחנו 0:1. אחר כך הפסיכולוג אישר, זה דיכאון".
איך יצא מזה?: "סירבתי לקחת תרופות. הייתי צריך אותן, אבל פחדתי להיות תלוי בהן. הלכתי לפסיכותרפיסטית רק שלוש או ארבע פעמים, אבל היא נתנה לי עצות יקרות ערך: לטפח תחומי עניין אחרים, אל תתמקד לגמרי בכדורגל. אז גיליתי את הציור. הלכתי לגלריה ד'ארטה מודרנית בטורינו. הייתה תערוכה של שגאל. לקחתי את מדריך השמיעה. הייתי תקוע מול ציור במשך שעה. למחרת חזרתי. הקופאית אמרה לי: בופון, זו אותה תערוכה כמו אתמול. עניתי: תודה, אני יודע, אבל אני רוצה לראות את זה שוב".
אף פעם לא קל להתאושש מדיכאון: "כמובן. אבל החיים שלי באמת היו כאלה: ליפול, לקום שוב. עשיתי טעויות, כמו כולם, ומעולם לא הסתרתי אותן".
מי שנחשב לאחד השוערים הטובים בכל הזמנים ערך את הופעת הבכורה שלו בסרייה A במדי פארמה מול מוליכת הטבלה מילאן כשהיה רק בן 17. "בתוך המנהרה, הסתכלתי בעיניים של וואה, בובאן, קוסטקורטה ובארזי", סיפר בופון על הייראה משחקני מילאן שמולו.
"בשלב מסוים, מישהו נתן לי טפיחה על השכם. זה היה פאולו מאלדיני שעודד אותי. הוא גם הופיע לראשונה בסרייה A כשהיה נער וידע מה זה אומר. לעולם לא אשכח את המחווה הזו. הוא היה כדורגלן עצום, ויש לו שתי תכונות שאני הכי מעריץ: נאמנות ואומץ".
בופון פרש ב-2023, בגיל 45. הוא שיחק מול כמה מהכדורגלנים הטובים בכל הזמנים אבל התקשה לבחור את הטוב ביותר ששיחק לצדו. "שיחקתי עם שלושה דורות של כדורגלנים", אמר. "איך אני יכול להגיד את זה? זידאן, רונאלדו, מסי, CR7, אינייסטה..."
עם זאת, אחרי שהמראיין התעקש, בופון בחר לבסוף את אחד מחבריו לשעבר לפריז סן ז'רמן. "ניימאר היה הטוב ביותר. הוא היה צריך לזכות בחמישה כדור הזהב בגלל השחקן והאדם שהוא". בופון זכה מונדיאל עם איטליה והוא השחקן עם הכי הרבה הופעות בסרייה א', 657, עשר יותר ממאלדיני.