מחר תשחק נבחרת ישראל בכדורגל נגד נבחרת צרפת במסגרת ליגת האומות. לחובבי הספורט, כל מפגש בין הנבחרות הללו יזכיר את הניצחון הבלתי-נשכח באוקטובר 1993, כאשר נבחרת ישראל ניצחה את צרפת בחוץ 2:3 ("מאיר, תירגע!"), אלא ש-31 שנים אחרי אותו הישג, אנחנו נמצאים בזמנים שונים. אותן נבחרות, לגמרי לא אותם התנאים. נבחרת ישראל ואוהדיה מגיעים למשחק הקרוב, במספרים קטנים ובחשש גדול, כשהספורט הוא משני לחלוטין.
בישראל ובאירופה, עדיין נמצאים תחת המראות הנוראיים של הפוגרום שאירע בשבוע שעבר באמסטרדם. בעוד שרבים הופתעו מהאירועים, אנחנו בתנועה למאבק באנטישמיות היינו מזועזעים כמובן, אך לצערי - לא מופתעים. מאז טבח ה-7 באוקטובר 2023, והמלחמה המתמשכת והכואבת שבאה בעקבותיו, האנטישמיות בעולם שברה שיאים שליליים בהגיעה להיקפים חסרי תקדים הן במתקפות פיזיות ואיומים על יהודים ומוסדות יהודיים והן במרחב הדיגיטלי שהינו קרקע פורייה לאנטישמיות בוטה.
על הרקע הזה, יצאה הנחיה ברורה בשבוע האחרון מטעם המטה לביטחון לאומי (המל"ל) להימנע באופן גורף מהגעה למשחקי ספורט ואירועי תרבות בהשתתפות ישראלים בחו"ל, תוך דגש מיוחד על משחק הנבחרת בפריז. כלקח מאירועי הולנד, בצרפת כבר הודיעו שהם נערכים בכוחות אבטחה מתוגברים, כאשר נשיא צרפת, עמנואל מקרון, ובכירי ממשל נוספים הודיעו שיגיעו למשחק, תוך האמירה "לא ניכנע לאנטישמיות". מדובר באקט הצהרתי וסולידארי חשוב, אך זהו "פלסטר", מענה נקודתי ושטחי במקום בו צריך "טיפול שורש". הספורט הוא התפרצות נקודתית שעלול במידה רבה מאוד להתרחב למקומות נוספים. זו בעיה של ביטחון אישי שמונחת לפתחה של מדינה כאשר תושבים ותיירים לא יכולים להסתובב בחופשיות ובביטחון.
אל מול ההצהרה של הנשיא מקרון רועמת שתיקתם של ההתאחדויות, בהן אופ"א ופיפ"א, ומועדוני הספורט. לאלה, תפקיד חברתי מעבר להישג הספורטיבי, להיות גשר לחינוך לסובלנות והכלה. בפועל, כמעט ואין יוזמות חינוכיות נגד אנטישמיות, ואם יש - הן יוזמה פרטית של מועדון כזה או אחר. אוזלת היד הזו מביאה לכך שאוהדי ספורט אינם יכולים לתמוך בנבחרת שלהם או בקבוצתם האהודה - כשכל אלה קורים, הספורט למעשה הובס.
אנחנו בתנועה למאבק באנטישמיות רואים בספורט ערוץ משמעותי למאבק באנטישמיות. במשך למעלה משנתיים עבדנו עם מועדון הכדורגל צ'לסי בתהליך עומק אליו היו שותפים בעלי המניות במסגרתו הם ניקו את האנטישמיות מהמועדון והפכו למודל לאיך מתמודדים עם התופעה הזו. בחודש הבא אנחנו מקיימים ועידות ראשי ערים למאבק באנטישמיות בהשתתפות מאות אנשים, ונושא הספורט יידון בהם.
מדהים לראות מה נעשה בגרמניה מאז ה-7 באוקטובר. עולם הספורט בגרמניה, קבוצות הכדורגל הבכירות - אבל לא רק הן, נוקט עמדה ברורה ובלתי מסתייגת נגד האנטישמיות, נגד טרור ובעד זכותה של ישראל להגן על עצמה. החיבוק החם החל מיד אחרי הטבח: ורדר ברמן ואוהדיה ריגשו כשתמכו במשחקיה בהירש גולדברג-פולין ז"ל ובענבר הימן ז"ל, שנחטפו ונרצחו בעזה; בורוסיה דורטמונד, מועדון שעבדנו מולו, אירחו משלחות מישראל ותמכו בניצולי הטבח ובמשפחות החטופים; באיירן מינכן, מיינץ, הרטה ברלין - עשו גם הן מחוות רבות, ואלה רק כמה דוגמאות מייצגות. אבל גרמניה היא יוצאת הדופן, והיא רק אחת מתוך כ-50 מדינות המרכיבות את אירופה.
עולם הספורט בהחלט יודע לומר את דברו באופן נחרץ וברור כשהוא רוצה בכך. כל מי שצופה ב"ליגת האלופות" (UEFA Champions League) מכיר את הקמפיין המוצדק ורב-השנים נגד גזענות ("No to Racism"). לא חייבים לתמוך בישראל, אבל קריאה ברורה וחד-משמעית נגד אנטישמיות, נגד אלימות ונגד טרור, היא משהו שאמור להיות מובן מאליו. כפי שהתאחדויות הכדורגל של אירופה יודעות לחנך נגד גזענות, רצוי מאוד שיפעלו באופן פרו-אקטיבי נגד פשעי שנאה.
ואם זה לא מגיע דרך אופ"א, ההתאחדויות המקומיות או הקבוצות, זה בהחלט יכול לקרות גם באמצעות הנחיה של מנהיגי המדינות. בהיעדר יוזמה מצד ההתאחדויות נכון שמנהיגים יפעלו מול עולם הספורט המקומי, כל אחד במדינתו, כדי להילחם באנטישמיות בספורט ולהגביר את פעילויות החינוך נגדן, בתוך המגרש ומחוצה לו. אחרת, כל התוצאות שיושגו על המגרש יהיו חסרות חשיבות מול התבוסה הצורבת שהם ינחלו בהתמודדות מול הטרור והאנטישמיות. ואז, זה לא ייגמר כמובן במגרשי הספורט.
הכותב הוא מנכ"ל התנועה למאבק באנטישמיות