בינואר 2022, במשחקה של קריסטל פאלאס בגביע, זרקו אוהדי מילוול בקבוק על מייקל אוליסה שהתכונן לבצע את כדור הקרן. כוכב הנשרים הסתובב אליהם, גיחך בציניות וסימן בידו - תביאו עוד. זו הגישה שלו, והוא נהנה מכל רגע על הדשא. אוליסה משחק כדורגל עם חיוך שובב על הפנים, והנסיקה שלו בבאיירן מינכן מעוררת תקווה לשינוי תדמיתה של נבחרת צרפת, אשר לסגל שלה הוא פרץ בסערה.
כי עם כל הכבוד להישגיות המרשימה של הצרפתים מאז מונה דידייה דשאן למאמן ב-2012, היא לא נבחרת שמחה. פעם היה קל לצרפתים לזכות באהדת הקהל הנייטרלי. בשנות ה-80, רבים מאוד ברחבי בתל ייחלו להצלחתם. מישל פלאטיני הצית את הדמיון, וכך גם חבריו לחוליית הקישור, בעיקר אלן ז'ירס וז'אן טיגאנה. זו היתה נבחרת כייפית, וחובבי הכדורגל היצירתי התחברו אליה באופן טבעי. גם בהמשך היו לצרפתים כוכבים שעוררו הזדהות. זינדין זידאן, תיירי הנרי ופרנק ריברי היו אמנים. לכל אחד מהם היו חסרונות לא מבוטלים ורזומה לא נקי, אבל ההנאה היתה לרוב מובטחת לאוהדים.
בעידן דשאן, המצב שונה בתכלית. יש סמליות גדולה מאוד בכך שריברי החמיץ את מונדיאל 2014 בגלל פציעה, ומיד לאחר מכן בחר לפרוש כליל מהנבחרת. מאז נטש, השתנה המוניטין של נבחרת צרפת באופן משמעותי ביותר. היא העפילה לגמר יורו 2016, זכתה במונדיאל 2018, ועלתה גם לגמר מונדיאל 2022, אבל האם מישהו חוץ מאוהדיה המסורתיים התחבר לסגנון שלה בתקופה זו? במובן מסוים, הפכה צרפת לגרמניה של פעם - נבחרת עוצמתית, דורסנית, אך גם מכנית, נטולת השראה ומשעממת. העסק רק הלך והחמיר עם הזמן.
לשפל חסר תקדים הדרדרה צרפת ביורו 2024. משחקיה היו כמעט בלתי ניתנים לצפיה, והיא לא כבשה אפילו שער אחד ממשחק פתוח ב-5 המשחקים הראשונים בטורניר. לזכותה עמדו שני שערים עצמיים ופנדל, והתיקו המאופס מול פורטוגל ברבע הגמר ייזכר כאחד המפגשים המאכזבים ביותר בתולדות אליפויות אירופה - אירוע מתסכל ביותר בהתחשב בכך שעל הנייר היו על המגרש כוכבים נוצצים משני הצדדים. כל אוהד שפוי השתוקק לראות את צרפת מודחת בחצי הגמר בידי ספרד שהציגה סגנון משוחרר וראוותני, וזה אכן קרה. רנדאל קולו מואני כבש סוף כל סוף שער נורמלי לזכות הצרפתים, אך האדומים ביצעו מהפך, ניצחו 1:2 ועשו צדק.
זו היתה נבחרת צרפת הכי לא פופולרית בהיסטוריה, והתחושה הבסיסית היתה כי התקופה תמה. גם במולדת ציפו רוב האוהדים כי דשאן ישלים עם כך ויפנה את הכיסא. בפועל, המאמן נשאר, והחשש היה כי צרפת תמשיך להציג כדורגל יעיל, אך משמים. היא רק התעצמה כאשר אנטואן גריזמן, הכדורגלן היחיד איתו ניתן היה לחוש הזדהות אמיתית, לפחות לפרקים, הודיע במפתיע על פרישה מהמדים הלאומיים בסוף ספטמבר.
קיליאן אמבפה, שהועדף בזמנו כקפטן על חשבונו של גריזו מסיבות פוליטיות, יוצר בינתיים אנטגוניזם ממגוון סיבות, ויחסיו עם דשאן נקלעו למשבר. באוקטובר הוא בחר לא לקבל זימון בגלל פציעה לכאורה, על אף ששיחק במדי ריאל מדריד, והדגיש את העדפתו להשתתף רק במשחקים החשובים של הנבחרת. לסגל הנוכחי בנובמבר המאמן כבר לא זימן אותו ביוזמתו, ואין לדעת כיצד תתפתח הסאגה הזו בהמשך. בכל מקרה, זו לא בדיוק הדמות שמושכת קהל נייטרלי. ואולם, ייתכן כי דווקא עכשיו, בהיעדרו, אפשר לנסות לבנות משהו חדש ואטרקטיבי יותר.
ביום חמישי מול ישראל, ייתכן אפילו שינוי לטובה בהשוואה להרכב שפתח מול החבורה של רן בן שמעון לפני חודש. עוסמאן דמבלה, שאינו דמות אהובה במיוחד גם בצרפת, ייעדר בגלל פציעה. מנגד, מרכוס טוראם החינני כשיר הפעם ועשוי להוביל את החוד. ברדלי בארקולה, הקיצוני השמאלי שנוצץ בסן ז'רמן בימים אלה, כבש מול ישראל כמחליף ב-1:4 בבודפשט, אך ייתכן כי יפתח הפעם. ומעל כולם, נמצא אוליסה - התקווה החדשה הגדולה, והיורש הפוטנציאלי של גריזמן.
הכניסה המטאורית של אוליסה לתודעה חריגה, כי בתחילת השנה מעטים האוהדיםב צרפת שידעו על קיומו. הם הרי לא עוקבים אחרי המשחקים של קריסטל פאלאס, ואוליסה בילה כמעט את כל חייו בלונדון. שם הוא נולד לאב ניגרי ואם צרפתיה ממוצא אגל'יראי, מה שפתח בפניו 4 אופציות לנבחרות לאומיות - לא פחות. בנסיבות שגרתיות, יש להניח כי הוא היה הולך על אנגליה. הרי אנגלית היא שפת אימו, קוראים לו מייקל ולא מישל, ורוב חבריו הם אנגלים, בעיקר לונדונים. צרפת כמדינה באמת הרבה יותר רחוקה ממנו, אבל את הנבחרת שלה אוהד אוליסה מאז שהוא זוכר את עצמו.
כאן באה לידי ביטוי האטרקטיביות כלפי הקהל הנייטרלי. ניתן לומר בוודאות כי אף ילד אנגלי לא התאהב בנבחרת צרפת ביורו 2024. לעומת זאת, אוליסה הוקסם מביצועיו של תיירי הנרי במונדיאל 2006 כאשר ביקר עם אמא בצרפת בגיל 4. שם נוצרה הכמיהה ללבוש את החולצה הכחולה, ואתם יכולים לדמיין את ההתרגשות שאחזה בו כאשר שיחק במדי הנבחרת הצעירה של צרפת באולימפיאדה בקיץ האחרון בהדרכת הנרי עצמו.
ייתכן שלהתאחדות האנגלית היתה מוטיבציה גבוהה יותר לנסות לשכנע את אוליסה לייצג את המולדת לו היה זוכה לחשיפה גדולה יותר בגיל מוקדם. מאמנים מסוימים באקדמיה של צ'לסי העריכו מאוד את הנער שלמד בה עד 2016, אולם בגיל 14 הוא נופה בשל חוסר התאמה, במה שהוגדר בדיעבד על ידי המועדון כ"החחלטה הדדית". הנסיון לנסוע לאימונים במנצ'סטר סיטי לא עבד, ובמשך כחצי שנה היה אוליסה ללא קבוצה כלל, ושקל את עתידו בכדורגל. לבסוף, הוא מצא בית חם ברדינג, שהיתה נוחה בעיקר כי העיר קרובה ללונדון. שם צמח הקשר הרב גוני בשקט תעשייתי, ואז גם החל לשחק בנבחרות הצעירות של צרפת. כאשר האנגלים "גילו" אותו בעונת הפריצה ב-2020/21, זה היה כבר מאוחר מדי מבחינתם.
אחרי שנבחר לשחקן העונה בליגת המשנה, עבר אוליסה לקריסטל פאלאס תמורת 8 מיליון ליש"ט בלבד, במה שהפך לאחת ההחתמות המשתלמות ביותר בתולדות בנשרים. גם כאן ההיבט הצרפתי היה חשוב, כי פטריק ויירה בדיוק מונה למנג'ר, והוא זה ששיכנע את הכישרון הצעיר להצטרף. "הסברתי לו שזה המועדון הנכון מבחינתו כדי להשתלב בפרמייר ליג, וסיפרתי על איזה תכונות הוא יצטרך לעבוד", אמר כוכב העבר. אוליסה אכן הקסים את האוהדים מהרגע הראשון, אך את הכותרות הגדולות סיפק דווקא אחרי ש-ויירה כבר פוטר.
היה זה בעונה שעברה. למרות שהחמיץ את החודשים הראשונים שלה, הספיק אוליסה לרשום 10 שערים ו-6 בישולים ב-19 משחקי פרמייר ליג בלבד. הוא הפך לשחקן תכליתי יותר, ומעטים יכלו להתחרות בו ביצירתיות. אוליסה היה האמן החופשי, ולקראת אליפות אירופה היו עיתונאים צרפתים שקראו לדשאן לזמן אותו. המאמן הלאומי לא שקל זאת ברצינות, וסבר שהמבחר שלעמד לרשותו בחלק הקדמי היה מספק. וזה היה נכון, כמובן - רק שהוא לא הצליח להוציא משחקניו את המיטב, וכל המערכים הטקטיים שנוסו לא הצליחו. גריזמן, שמצא את עצמו בסופו של דבר מחוץ להרכב בחצי הגמר, היה מתוסכל מכך במיוחד.
הנחת העבודה של דשאן היתה כי לאוליסה חסר נסיון בסיסי ברמה הגבוהה. אלא שהעונה הוא הוכיח יכולת הסתגלות מופלאה אחרי המעבר לבאיירן ששילמה תמורתו 53 מיליון יורו. השתלבותו במערך של המאמן החדש וינסנט קומפאני היתה קרובה לשלמות מהמחזור הראשון, והאוהדים באליאנץ ארנה התאהבו בשובבות של הצרפתי החדש שכה מזכיר להם את ריברי. לדעתו של המאמן הבלגי, ההשתתפות באולימפיאדה דווקא תרמה לכושרו. "למייקל יש כישרון מיוחד, והפתיחה שלו פשוט לא יכולה היתה להיות טובה יותר. הוא פשוט לא מרגיש לחץ, אלא נהנה מכדורגל", אמר קומפאני אחרי שחניכו סיפק צמד שערים וצמד בישולים בניצחון 0:5 בברמן בספטמבר.
אז עכשיו מצפים שהוא יתעלה גם בנבחרת. בבכורה, כאשר גריזמן עדיין היה על הדשא, זה נגמר בהפסד ביתי לאיטליה, אז תוקפד אוליסה באגף הימני. לפני חודש, מול ישראל, הוא פתח בפעם השניה בחולצה הצהובה, והפעם תפס את המשבצת הפליימייקר שהותיר אחריו גריזו. למרות הניצחון, ההופעה לא היתה מרשימה בלשון המעטה, ואוליסה ספג ביקורת על איבודי כדור רבים מדי. "מייקל עשה הרבה שגיאות, ואין ספק שהוא יכול לשחק טוב יותר", אמר אז דשאן.
אז במשחק נוסף מול ישראל הוא ישתדל להותיר רושם טוב הרבה יותר, וכל צרפת מחכה לכך בקוצר רוח. אם יצליח אוליסה להפוך בהדרגה למסל החייכן והיצירתי של צרפת, זו יכולה להיות תחילת המהפכה התודעתית. אולי יהיה צורך לחכות לעזיבתו של דשאן על מנת להשלים אותה באמת, אבל לאוליסה יש זמן. הוא רק בן 22.