מי שגדל בישראל של סוף שנות ה-70 בואכה שנות ה-80 חי בעולם דמיוני. ערוץ טלוויזיה אחד, בלי אינטרנט, בלי ערוצי סטרימינג, בלי טיקטוק, בלי אינסטגרם. יכולים לדמיין עולם כזה היום? ובאותו עולם דמיוני, בכל חמישי בערב התקבצו להם כל בני ישראל מול המסך של אותו ערוץ יחיד כדי לצפות במשחק אחד: מכבי תל אביב בגביע אירופה לאלופות.
שש קבוצות בלבד היו באותו מפעל, כשבסופו שתיים עלו לגמר, והזוכה קיבלה באופן רשמי את התואר אלופת אירופה. היו קבוצות הזויות כמו דן בוס ולימוז'. הייתה ריאל מדריד המפורסמת עם וויין בראבנדר וחואן אנטוניו קורבלאן, והייתה כמובן צסק"א מוסקבה האימתנית עם הענק הלוחש ולדימיר טקאצ'נקו. לא היה בית בישראל שלא הכיר את טל ברודי, מיקי ברקוביץ', לו סילבר, מוטי ארואסטי וג'ים בוטרייט. מבעד למסכים הציצו גם שמעון מזרחי הצעיר ושמלוק מחרובסקי האגדי. למחרת קראנו על המשחק במוסף הספורט, והו, כמה קינאתי בכתבים שהתלוו לקבוצה בכל נסיעת חוץ וכמה רציתי להיות כמותם כשאהיה גדול.
בימים האחרונים שבהם עוד עקבתי אחרי המפעל שהפך להיות יורוליג, לפני שנטשתי את האירוע לטובת ה-NBA, הייתה קבוצת אחת שהטריפה לי את החושים: אריס סלוניקי עם ניקוס גאליס ופנאיוטיס יאנאקיס האדירים. כל משחק שבו הופיעו ביד אליהו היה עונג צרוף. כשצפיתי בערוץ 1 במשחקים מיוון, הבטחתי לעצמי שיום אחד אסע לאותו אולם רק כדי לשמוע את הקהל מרעיש עולמות.
החלום היווני שלי אכן התגשם בסוף השבוע, אבל לא בסלוניקי, כי אם באתונה הבירה. העיר המקסימה שהפכה לביתי בשנים האחרונות היא ביתם של שתי קבוצות פאר בכדורסל האירופי. אלופת היורוליג המכהנת בירוק פנאתינייקוס, ויריבתה המרה באדום אולימפיאקוס פיראוס. המדקדקים יגידו שפיראוס היא עיר בפני עצמה, אבל כל מי שגר כאן מתייחס אליה כחלק אינטגרלי מאתונה. כך או כך, שני המועדונים הללו חולקים לא פחות מתשעה גביעי אירופה ועוד שבע סגנויות בשלושת העשורים האחרונים. אימפריות.
בשנה שעברה החלטתי שזהו. הגיע הזמן להתחיל ללכת ולראות יורוליג. טבילת האש הייתה בסדרת רבע הגמר בין מכבי תל אביב לפאו. החוויה הראשונית באולם אואקה האפור והמגושם היתה מרטיטה. אותו קהל יווני מרעיש עולמות עמד בכל הציפיות המוקדמות, בזמן ששער 13 המפורסם הגיע לדציבלים מטורפים ותלת ספרתיים. הסדרה הצמודה והדרמטית, שבסופה הישראלים הודחו במשחק המכריע, הובילה אותי לתובנה שאני חייב לחזור לעקוב אחרי היורוליג. בכל זאת, אתונאי אנוכי.
בצ'קליסט שהכנתי לעצמי, סימנתי את כל המשחקים החשובים של העונה - ובראשם שני משחקי הדרבי המטורפים של העיר בזירה האירופית. לפני כן התחממתי בשני משחקים של אולימפיאקוס נגד הקבוצות הספרדיות, ריאל מדריד וברצלונה, שהסתיימו בניצחונות של הקבוצה המקומית. עקב בורותי כי רבה, אפילו לא ידעתי שאוון פורנייה עזב את ה-NBA לטובת החיים הנוחים ביוון, וכי סרג' איבקה משחק בריאל. נו, שוין. לעומת המשחקים הללו בהיכל השלום והאחווה, או כפי שהוא נקרא ביוונית SEF, סטדיו איריניס קאי פיליאס, הקרב הגדול בין שתי היריבות הגדולת של יוון לא איכזב.
אחרי שזכתה הן ביורוליג והן בליגה היוונית, פנאתינייקוס החליטה שהיא משקיעה סוף סוף חזרה באוהדים. אותו אולם שאירח את גמר האולימפיאדה ב-2004 בין ארגנטינה לאיטליה, עבר שיפוץ ושדרוג במהלך הקיץ שבהם הושקעו כ-15 מיליון יורו. כל המתחמים שבכניסה לאולם שודרגו לרמת NBA, עם ברים, חנויות וגם חדרי VIP מיוחדים. המגרש עצמו הפך למסך לדים אחד גדול. יציע העיתונות אף הוא עבר שדרוג משמעותי, ולוחות תוצאות חדישים הותקנו בשני צידי המגרש. שער 13 המפורסם עבר מצד לצד, אבל ההרעשה האטומית נשמרה.
מיותר לציין שמלבד קומץ מקורבים, על אוהדי הקבוצה האורחת נאסר להגיע לאולם, על מנת למנוע תגרות אלימות (מה שנקרא במחוזותינו, פקודות שנכתבו בדם). במשחק נגד ריאל שאלתי עיתונאי מקומי אם נראה אותו במשחק באואקה, והוא ענה לי במהירות "אוחי" (לא, ביוונית). למה, שאלתי. "יאטי" (ככה), ענה ולא הוסיף. עיתונאים המזוהים עם קבוצה אחת לא מעזים להגיע לדרבים בחוץ מחשש לפגיעה פיזית בהם.
למשחק נכנסתי באיחור אופנתי, עקב עניינים בירוקרטיים שכללו ויכוח עם שומרים על איסוף האקרדיטציה, וכשהגעתי למקום המסומן לי ביציע העיתונות מישהו אחר ישב בו. הבנתי שיהיה מיותר לנהל דיון בניסיון להקים אותו. את היוונית העילגת שלי שמרתי לוויכוחים אחרים. לשמחתי, היה מקום פנוי ליד דורה פאדלי, שדרית הקווים המפורסמת ביוון, שעושה את כל הראיונות לערוץ "נובה" המקומי, כך שמעז יצא מתוק.
במחצית הראשונה פירקה אולימפיאקוס את פאו, והקהל המקומי ניסה להרעיש ולשנות את המציאות, אבל לא ממש הצליח. זה כבר משחק שלישי שבו אני צופה באדומה מפיראוס, ואין ספק שהסגל שלה מתחיל להתחבר. סשה וזנקוב הוא שחקן NBA לכל דבר, וגם פורנייה רק הגיע משם, אבל השחקן האהוב עליי הוא תומס ווקאפ, שכמעט לא זורק לסל, אבל מנהל את התקפות הקבוצה בצורה יעילה, כשחוסר האנוכיות שלו מקרין ומשפר את כל השחקנים סביבו. בשנה שעברה התאהבתי בקוסטאס סלוקאס הירוק, אבל דווקא הוא רשם ערב שקט למדי. ליכולתו ההגנתית של ווקאפ יש מן הסתם חלק בכך.
במחצית השנייה התחילה פנאתינייקוס לחזור לתמונה, והרעש בהיכל הפך בלתי נסבל. העיתונאים ביציע לא מסתירים את מי הם אוהדים, וכל סל או פספוס נענה בתגובה אמוציונלית. בכלל, יוונים זה עם מאוד מאוד אמוציונלי, שלא לומר עצבני. מזכיר לכם מישהו?
ככל שהמשחק מתקדם ונהיה צמוד יותר, האוהדים בירוק העלו את רמת הרעש בהיכל. נהר ירוק ושלטים של כל שכונה אפשרית יחד עם המספר 13 מונפים אל על. זוגרפו, ספוליה, קיפסלי, קאטו פטיסייה (שכונת התקווה של אתונה) מתנוססים להם מכל פינה במגרש. השירה ביציעים הופכת חזקה מרגע לרגע, ומזכירה לי מאוד את אותו קהל של אריס שאוויתי מאוד לחוות באותם ימי ילדות מאושרים ברישון לציון של שנות ה-80. בסוף, אולימפיאקוס ניצחה בפעם השלישית ברציפות (נראה שאני מביא לה מזל) אחרי מבול שלשות משני צידי המגרש.
יצאתי אל הכפר האולימפי החשוך, בואכה תחנת המטרו איריני. אחרי נסיעה של כמה תחנות, ירדתי בכיכר אומוניה המפורסמת - שבשעות הלילה משילה את הקסם וההמולה של היום והופכת למקום חשוך ולמשכנם של נרקומנים ומחפשי צרות למיניהם. הליכה קלה משם לשכונת אקסרחיה, ואפשר לסמן וי על עוד חלום ילדות. משחק יורוליג ביוון. אמנם לא אריס, ובלי גאליס ויאנאקיס, אבל עם סלוקאס, ווקאפ וקנדריק נאן. ביום שלישי מכבי תל אביב מגיעה העירה.