בכל הנוגע לעולם הכדורגל, הפרעות באמסטרדם התחילו כבר ביום רביעי, עם דגל הפריסה הענקי ביציע של אוהדי פריז סן ז'רמן. לכאורה מסר לא מלחמתי, רק עוד "Free Palestine", אבל המשמעויות ברורות: טרוריסטים מוצגים כגיבורים לוחמי חופש, ילד לובש חולצה שעליה דגל לבנון (תודה שאת מפציצה את ישראל), האות i ב"פלסטיין" הייתה בצורה של מפת ישראל וכולה מכוסה בכאפייה (אם מישהו תוהה מהי פלסטין, מהים עד הנהר), ולכל אדם בר דעת ברור שזו לא קריאה ניטרלית להפסקת המלחמה או האלימות, אלא שלט אנטי ישראלי מובהק, שנפרס על יציע שלם במשחק מרכזי בליגת האלופות.
פריז סן ז'רמן הכחישה שידעה מראש על הדגל, אבל קשה להאמין שהוא הוכנס בלי ידיעת המועדון שנמצא בבעלות קטארית, המדינה שמארחת את מנהיגי חמאס ומממנת אותם. שר הפנים הצרפתי ביקר, אבל אופ"א הבהירה שהיא לא תקנוס את פ.ס.ז' על הדגל, על אף שהיא אוסרת מסרים פוליטיים במגרשים, כי לטענת הדובר "לא מדובר במסר שהוא מתגרה או פרובוקציה". לא, זו כבר לא פרובוקציה לקרוא לפגיעה בישראל ולהביע את האיבה כלפיה בשלטי ענק.
לעשות את זה במפעל הכי חשוב של אופ"א, במשחק מרכזי בליגת האלופות, באישור כולם, זו כבר הצהרה. עוד הצהרה. אם בעבר אוהדי סלטיק הניפו דגלי פלסטין והמועדון נקנס, הרי שהשבוע הפרצה בגבול כבר נפתחה לחלוטין. הטענה שהכדורגל הוא "זירה מחברת, נטולת פוליטיקה" כבר לא רלוונטית. המשחק התאים את עצמו לסטנדרטים של העולם. לטעון שהדגל בפריז הוא "לא מתגרה" זה לטעון ששנאת ישראל היא לגיטימית. המוסלמים הפורעים באמסטרדם לא היו זקוקים לאישור הזה מאופ"א, אבל הוא שרה ברחובות העיר כשהם המתינו ללינץ' בישראלים. לא בסמטאות חשוכות, אלא בלב העיר, ברחובות מרכזיים, בלי פחד, בתחושה שהדבר הוא "לא פרובוקציה".
האנגלים אומרים "No days like away days", בהבנת החוויה הייחודית של אוהדי כדורגל במשחק חוץ. המסע, הגיבוש, האחווה. כשנוסעים עם הקבוצה למשחק חוץ באירופה, החוויה מועצמת אף יותר. חבורת חברים, בני משפחה, כולם עוזבים הכל ונוסעים אחרי הקבוצה. שרים ברחובות, הולכים בצעדה הגדולה, ביחד, עם צבעי הקבוצה. וכן, משתלטים על כיכרות העיר. שרים ומעודדים. זו מסורת שקורית בכל שבוע בכל עיר באירופה. אלה הם אוהדי חוץ. קצת מעצבנים, חלקם לא נחמדים. לטעון ש"מגיע להם" לספוג את המתקפה הזאת בגלל שהורידו דגל או שרו שירים גזעניים, זו כמובן טיפשות והיתממות - אבל בעיקר חוסר הבנה על ההבדל בין קרבות אוהדי כדורגל לבין לינץ' מאורגן על יהודים.
העדויות קשות. כל אוהד שמספר על רגעי האימה כשרץ ברחובות העיר בזמן שכנופיות מחכות לו בפינה זה עוד חץ בלב. מכות, השפלות, זריקה לנהר קפוא. בדיקת דרכונים. אימה, שכל כך מנוגדת למהות של חוויית הכדורגל. והכל לעיני שוטרים אפאתיים, שבתת המודע שלהם לא רוצים להתערב בקרבות בין ישראלים למוסלמים, מצדם שיחסלו אחד את השני.
אפשר להניח מה עובר בראש של האירופאים ושל אנשי אופ"א ופיפ"א כשהם נתקלים בשלטים האלה או בתקריות האלימות: הסכסוך הישראלי הוא קוץ בתחת של המשחק. אופ"א ופיפ"א המושחתות מנסות לספק את כולם, אנשיהן הפוליטקאים אומרים לכל צד את מה שהוא רוצה לשמוע, הם נעים בין איומי הכסף הקטארי לאיומי "הלובי הישראלי", דוחים דיונים וקבלת החלטות, רק רוצים שהכל ייגמר כדי שיוכלו להמשיך לגנוב בשקט. כל תקרית כזאת, שדורשת תגובה, היא עימות פוטנציאלי, רווי מתחים ולחצים מכל הכיוונים.
המתקפה האלימה באמסטרדם רק תמשיך את המגמה ותגביר אותה. על פניו יגנו, למעשה יאפשרו, אבל בעיקר ירצו לדחוק הצדה את הבעיה הישראלית. כבר עכשיו כל משחק של ישראל הוא צרה צרורה. מקור לבעיות. בבלגיה למשל לא מצאו אף עיר שתסכים לארח את ישראל למשחק בליגת האומות. האיטלקים העבירו את המשחק לאצטדיון באודינה. צרפת עכשיו בלחץ אטומי לקראת המשחק הקרוב בפריז. כל משחק הוא פרויקט בטיחותי, פוטנציאל למתח, דיונים האם לאפשר דגלים או לא, מאות שוטרים מגויסים, עם חיפושים ומחסומים, בשביל לקיים משחק מזורגג. קרב היום שבו לאופ"א ולפיפ"א פשוט יימאס מאיתנו. אנחנו מפרים את השקט. מפריעים למסיבה.
למעשה, זה כבר מה שקורה למכבי תל אביב השנה. בדרך כלל השתתפות בליגה האירופית היא מתנה, חגיגה, אבל השנה על האלופה הישראלית זה מעיק. חלק מהקסם הוא לארח יריבה גדולה בבלומפילד ותחושה של קסם אירופי בתל אביב, ואילו עכשיו כל משחק הוא משחק חוץ, כרוך בנסיעות למגרשים ריקים בבלגרד. עכשיו כבר דורשים מהאוהד הישראלי להצניע, לא להבליט סממנים יהודיים, לא לחגוג יותר מדי, שבו בשקט ואל תתגרו, כי אם יכו אתכם זו אשמתכם. ככל שעובר הזמן, עוד מימד מההנאה ניטל.
כבר התרגלנו למציאות המעוותת, למשחקים תחת איומי טילים, לחוסר הוודאות, לזרים שבורחים, לפיקוד העורף שקובע איפה ייערך המשחק ולעיני כמה צופים. מבחינתנו, התלאות על אוהדי הכדורגל הן זוטות על רקע הזוועות והטרגדיות האמיתיות שמתרחשות פה מדי יום. אבל בכל יום שעובר, עם כל דגל בפריז, הפגנות באיטליה ולינצ'ים באמסטרדם, אנחנו מנפצים עוד ועוד את בועת הכדורגל כחוויית בידור.