מלבד לכמה מקרי קונצנזוס בודדים של הצלחה מובהקת ומתמשכת, קשה להכריע מהו או מיהו מאמן טוב בכדורגל. אין מאמן גדול שלא עבר כישלון נחרץ, שמעלה תהיות על כל ההצלחות ומעיב עליהן. אולי בקרב קוראינו הצעירים זה יישמע מוזר, אבל לא מזמן ז'וזה מוריניו היה המאמן הטוב בעולם, נחשב לאיש מקצוע מבריק, מאמן של שחקנים, מוטיבטור מושלם, ווינר כריזמתי, ואילו כיום הוא עוד מאמן, עוד שם שנע בין מועדונים דרג ב', ולאחרונה אף מרגיש כמו גימיק, כמעט נואש, שלא מצליח להחזיק בשום קבוצה ואף מפוטר.
צ'אבי עשה נסים בברצלונה, ואיבד הכל ברגע. האנזי פליק הגיע שבור אחרי קדנציה כושלת עם נבחרת גרמניה, פתאום הוא המאמן הטוב בעולם, ואף אחד לא יופתע אם עוד שנתיים יפוטר. האם מוריניו שכח את הידע שהפך אותו למאמן על, האם כבר לא יודע לבנות קבוצות ולבחור שחקנים, האם כבר לא יודע להעמיד מערכים נכונים ולייצר קבוצה בדמותו, כל הידע והיכולות נגמרו או נעלמו? אפשר לנתח כל מקרה לגופו וכל קבוצה שעבר, ואפשר לפנות להסברים רוחניים יותר, מנטליים, להתייחס למונחים כמו הילה וביטחון, אנרגיות שהתרוקנו, להרגיש שזה נגמר: הוא איבד את המוג'ו.
השבוע מכבי נתניה מינתה את יוסי אבוקסיס במקום מרקו בלבול, וכמו תמיד עם מאמנים, מצד אחד המינוי נראה נכון ומוצדק, אך במקביל תמוה. גם לאבוקסיס גרף ההצלחות בקריירה הוא משונה, לא יציב, לא צפוי. אבוקסיס הוא המאמן שזכה בגביעים ונחשב באיזשהו שלב למועמד טבעי לנבחרת ישראל, אבל גם המאמן הכושל שהפך לשנוא האוהדים בבית"ר ומשם עבר להפועל תל אביב והוריד אותה ליגה באחת הקדנציות הגרועות בתולדות הכדורגל הישראלי, לא פחות.
כעת הוא מגיע למכבי נתניה, ולאף אחד אין מושג איך זה יתפתח או איך זה ייגמר. אפשר להעריך מה יקרה, לנחש, אבל לכולם ברור שכל העסק הוא עדין מאוד, חמקמק, ויכול ללכת לשני הכיוונים. מאמן טוב? מי לעזאזל יודע. אבוקסיס יכול לייצב את ההגנה של נתניה, לסדר אותה אחרת, שינוי קטן פה ושם מביא ניצחון חשוב שמחזיר את האמונה, ומנגד הוא יכול להמשיך להיסחף בעננה השלילית שאופפת מעליו ולהידרדר מטה בחוסר אונים. התחושה היא שהכל מאוד רעוע, שכל קבוצה היא סירה שמחפשת את דרכה בים סוער, והקפטן פשוט מנסה למצוא את הגל הנכון.
ואם מדברים על גל סוחף, המעבר לברק יצחקי הוא טבעי: שני הניצחונות האחרונים של בית"ר ירושלים, הניצחונות הגדולים והמלהיבים, הגיעו בזכות יצחקי המאמן, הגאון התורן, האיש הנכון במקום הנכון, שהצליח פעמיים ברציפות להחזיר את בית"ר מפיגור למהפכים ענקיים. וכן, זה אותו יצחקי שהגיע אחרי קדנציה מאכזבת מאוד במכבי תל אביב, שאוהדיה זוכרים היטב את המרמור עליו ואת התהייה מה בעצם הידע המקצועי של המנהל המקצועי.
אז אותו יצחקי המושמץ והמוספד הוא עכשיו השם החם, המאמן המבריק, כי אי אפשר שלא להלל את החילופים הנועזים (וכמעט מופרכים) שעשה במחצית מול מכבי תל אביב, כשהוציא את הזרים הבכירים סורו וטוומאסי והכניס את דרעי ויונה, ועל הנייר המהפך רק בזכותו. כי הנה, דרעי ויונה נכנסו, ופתאום מתלבש למוזי טיל לחיבורים, והפתיל נדלק והכל מתפוצץ. יש שורה תחתונה, וכל השאר לא רלוונטי.
אם ואם ואם, ומה היה קורה אם סטואיץ' לא מחמיץ נגיחה משלושה מטרים, מה זה משנה. ומה היה קורה אם אמבפה לא מחמיץ או נתפס בנבדל קטנטן בקלאסיקו. מאחורי כל הסיפורים וכל הניצחונות על המאמנים הגדולים יש כל כך הרבה אירעיות, סנטימטרים שמבדילים בין גאון לטיפשון, זה העסק. כבר התרגלנו, ואליו אנחנו מכורים.
כי האנרגיות, הו האנרגיות. הן חזרו לבית"ר, ועשויות להיות כל ההבדל. קבוצת ספורט היא תרכובת כימית מיוחדת שקשה לצפות כיצד תגיב, ויצחקי כרגע מצליח לגרום לה לבעבע. אפשר היה להרגיש מהבית, דרך המסך, מה קורה בטדי, איך האנרגיות האלה עוברות צד, את העוצמות המאיימות, איך הן משתקות את שחקני מכבי ודוחפות את שחקני בית"ר, ובדיעבד הכל בזכות החילופים של יצחקי. לכל אצטדיון קסם משלו, אבל לטדי יש כוח ייחודי, עם קריאות ה"נוווו" לפני כל מצב בעיטה, שאגות בצליל אחר, גבריות וחסרות שליטה, שמעוררות את כל הענף. כן, כל כך הרבה מילים, בשביל להגיד את הקלישאה "בית"ר חשובה לליגה".
אין פה ניסיון להקל ראש בעבודה של יצחקי כמאמן, בהכנה למשחקים, בהעמדת קבוצה ובחירת מערך, לא הכל זה אנרגיות. אבל כרגע ליצחקי יש את יתרון ה"טירוף", שאולי קצת חסר למכבי תל אביב ולחיפה אחרי עשור מוצלח: אין תחליף לרעב של אוהדים נואשים, שמחפשים תקוות וסיבות להאמין. אלה הן נסיבות שיכולות להפוך את יצחקי למאמן גדול, לפחות לשנה אחת.