תל אביב, יוני 2022. שעות הבוקר. משרד עורכי דין שמשדר מכובדות, כבדות וכסף. מספר גברים חמורי סבר יושבים באופן בלתי סימטרי סביב שולחן מלבני. המצלמה מתרכזת בשניים מבוגרים ואחד קצת פחות.
שמעון: "כן בבקשה, בחור. שמח ומופתע שהצלחת להתעורר הבוקר. מכבי עלית תל אביב הוא מועדון כדורסל שחרט על דגלו את אהבת הספורט, הזולת והמדינה. אנחנו, ידידי דיוויד ואני, באים לכאן רק מאהבה וכתרומה לקהילה, שהרי המועדון בראש מעיינינו. מכ-בי חזקה, איתנה, עם מסורת ודרך ששזורה מהדורות הקודמים ותישאר לנצח חקוקה על לוחות ליבנו ולדורות הבאים. מחד גיסא מלווים את המועדון אותם המוטיבים החל ממגרש מכבי הישן, אשר ברחוב מכבי הישן, ומאידך גיסא ישנו דגש מוצק וברור על ציונות, עלייה, קליטה ושמיטה. אם אפשר לעשות את זה 30, נעשה את זה 40. לחם וחמאה, חורף חם, רוח המועדון, ווינריות שלא פסה. תחי מדינת ישראל. כל הכבוד לצה"ל".
דיוויד: "את כל זה אי אפשר לפתח מול נס ציונה".
שמעון: "איך אני יכול לעזור לאדוני?"
לאחר שתיקה קצרה, ניעור לו לפתע בחור כחוש אשר יושב ממול.
עודד: "אה. אתה מדבר עלי? אה. רגע. אתם קראתם לי לכאן, לא?"
שמעון: "כן בהחלט. רוח המועדון. ווינריות שלא פסה. נשמח אם תואיל לפרוס בפנינו את האני מאמין המקצועי שאותו אתה חורת על דגלך".
עודד: "אה. שימון. אה, אתה מכיר אותי שימון, לא? אני, אני עודד. אה. רגע, אתה רציני איתי עכשיו? אה, שמע, אני מאמין בכדורסל שנותן מסגרת מתאימה לשחקנים עם כשרון. יש לי תורה התקפית שלמה. יש ריסקרין, יש ריג'קט, יש ספייסינג, יש טיימינג. סדר לי שחקנים שטובים בכדורסל ויהיה, אה, בסדר".
דיוויד: "את כל זה אי אפשר לפתח מול נס ציונה".
שמעון: "כן בהחלט. רוח המועדון. עודד, אנחנו במכבי עלית תל אביב מדליקים משואות וחורטים על דגלינו. האמונה בדרך מז***"
לתדהמת כולם, כולל עודד עצמו, קוטע הבחור הכחוש את דבריו של שימון: "אה. שימון. אה, גם הבאת אותי לכאן באמצע הלילה וגם אתה נותן לי עכשיו הרבה מילים. הרבה הרבה מילים. אם אתם רוצים שאחזור כמאמן, אני מסכים. אה, רק תדאגו שיהיו שחקנים טובים. אה".
דיוויד: "ואת כל זה אי אפשר לפתח מול נס ציונה".
עודד: "כן, אה. הבנתי. נס ציונה. אני צריך שחקנים שיודעים לקבל החלטות בפיק אנד רול ושחקנים שיגיבו בהתאם מאותן ההחלטות שמתוך הפיק אנד רול. פיק אנד רול. ריג'קט. ריסקרין. פיק אנד רול. שחקני יורוליג טובים".
דיוויד: "אצלי מאז ומתמיד שיחקו וישחקו 12 שחקני יורוליג. את כל זה אי אפשר לפתח מול נס ציונה".
שמעון: "תהיה רפוי, עו-דד. תחרוט בבקשה על דגלך את החתימה שלך על החוזה. אנחנו נשים בראש מעיינינו שחקנים שמתאימים לחזון שלך, לציונות ולרוח המועדון".
עודד: "כן, אה. ברור. רק חשוב לי להדגיש שאצלי צריך כשרון. אני צריך כשרון. לא נגרים. כשרון. אה, שימון, יש לך דוגמא בראש למישהו שאתם חושבים שמתאים?"
שמעון: "בהחלט, עו-דד. מכבי עלית תל אביב הוא מועדון ששם לו כמטרה ראשונית את האיתור של שחקנים שטובים בריג'קט שלך, או שמא יש לומר בעברית בדחייה שלך. הנה, טובי המוחות מהמחלקה כבר איתרו בחור מתאים שברגעים אלו חורת את דגלו בקבוצה בקבוצה שנוטלת חלק במשחקי ליגת העל של ישראל בעיר חיפה. היא אמנם לובשת אדום אבל בדקנו והשערות שעל גופו של שחקן הכדורסל שמצאנו לך בצבע הנכון. בדקנו. לא ג'ינג'י. צהוב".
לפתע קורא לעברה של דמות נעלמה בחדר אחר: "אבי, אברהם, איך קוראים לבחור הנחמד מסרט בר המצווה? וויליאם? כן. עו-דד, אנחנו נביא לך שחקן שיחרוט על דגלו בדיוק את מה שאתה צריך. כשרון בשפע".
עודד: "אה. רגע רגע. שימון, אה, איזה וויליאם? איזה וויל? וויל ריימן?"
דיוויד: "כן. 12 שחקני יורוליג. אנחנו נביא לך, אבל לא עכשיו - אלא בעוד שנתיים, את..."
פאוזה קצרה. כולם מסתכלים על כולם. נכנס סאונד גיטרה שהולך ומתגבר. דיוויד ושמעון מביטים אחד בשני ואז בבחור הכחוש, מסמנים תנועות של "רוק און" עם הידיים, וצורחים ביחד:
וויל פאקינג ריימן.
נצחון של יאניס
אם נתעלם לרגע מהתוצאה הסופית המעולה, הרי שהמשחק אתמול בבלגרד היה החומר ממנו עשויים הסיוטים של עודד קטש. משחק ההתקפה של הקבוצה שלו, למשל, כשהכדור בידיים של סייבן לי, משול בוודאי בעיניו לציפורניים שחורקות על לוח מגיר. כמו איזשהי דהירה בלתי אלגנטית בעליל לכיוון הכללי של הטבעת, שבאה לידי ביטוי סטטיסטית באסיסט אחד ושקט מול חמישה איבודים מרעישים (אגב, גם ליוקובאיטיס אתמול היו חמישה איבודים משלו). לא עובר, לא יכול לעבור ולא יעבור.
שחקן כמו וויל ריימן, ששרט את הפרקט משך למעלה מ-25 דקות תמימות. ביורוליג. מול ריאל מדריד. שחקן שהדבר הכי טוב שהוא יכול לעשות כדי לסייע למשחק ההתקפה הוא לוודא שאין מצב שמישהו מוסר לו בטעות. זה משהו שיכול לעבוד אצל מאמנים אחרים. לא אצל עודד. זה לא בשבילו. או, לכל הפחות, זה לא היה בשבילו. הוא רוצה לשחק את הכדורסל של קטש. סיום המשחק מול ריאל הרגיש כמו נצחון של יאניס.
ככל שהתקדם אמש המשחק, לא באמת היה ספק לאן פניו מועדות. בינונית ככל שתהיה במושגיה, נראה היה שהקבוצה של קמפסו וטבארס היא קיר בלתי עביר בפני הגרסה המסוימת הזאת של הצהובים. לא בגלל רמתה, עומקה או מידת כשרונה, אלא פשוט מפני שזה מה יש. הסצינה שאמורה הייתה לשקף את זה באה לידי ביטוי כשהשעון הגדול הראה 2:40 לסיום הרבע השלישי. סייבן לי ניסה להתקיף את הטבעת אבל אבאלדה הדף ממנו את הכדור. אח"כ ניסה ריברו את מזלו ולא ממש ראה שמיים מול טבארס. לבסוף הגיח לו הריימן וניסה בשלישית, רק כדי לחטוף גג שהתרגום המילולי שלו בסלנג המקובל בכף ורדה הוא לך מכאן יא נאג' ושלא תחזור לכאן בחיים שלך.
ואז קאמבק. איכשהו. ונצחון. איכשהו. איזה כיף זה כדורסל.
התכנית
מכבי תל אביב התייצבה אתמול עם מספר רעיונות. הגנתית, הסיפור של ריאל מדריד, בטח בסיטואציה הנוכחית שלה, הוא פקונדו קמפאסו. בכל פעם שפגש אתמול שומר שאיננו עונה לשם הורד, זה נגמר בבכי. מצד שני, הורד זה משהו אחר. ההגנה של אלופת ישראל עשתה כל מה שהיא יכולה כדי להימנע ממצב של חסרון מספרי מולו, כולל ובמיוחד בהתקפה המסודרת. שלא ימצא חרך, האיש הקטן ענק הזה, דרכו יוכל לשעוט אלי טבעת. מכבי דחפה בחסימה, מכבי הלכה מתחת, מכבי נשארה מול. מכבי החזיקה איכשהו מעמד מדי פעם בחילוף, נגיד, של אותו הריימן.
את הדברים האלו ניתן אולי לעשות, מטבע הדברים, בהתקפה של 5 מול 5. והצהובים, בניגוד לטבע שלהם העונה, הגיעו בשלב כלשהו למסקנה שאתמול עדיף כדורסל סטטי ככל האפשר. וגם אם לא הגיעו למסקנה הזאת רציונלית, הרי שהרגליים הדואבות לא באמת אפשרו קצב אחר. אם לא רצים, הכל סבבה. אם כן רצים, אי אפשר לאסוף את קמפאסו ואי אפשר לעצור את ריאל מדריד. ואם ממילא לא רוצים לרוץ, אז וויל ריימן. אפשר לפתוח איתו ב-3, לוודא שהוא חובט בכל מי שבדרך ושבמקביל הוא הולך על כל כדור חוזר. בהגנה, כדי למנוע הזדמנות שניה של הלבנים - מתוך הבנה שממילא אין לאן לרוץ. בהתקפה, בין היתר, כדי אולי להקשות על הספרדים לרוץ בעצמם. אגב, נתוני הריבאונד אתמול הם לא פחות ממדהימים. מכבי תל אביב אספה 25 מתוך 34 ריבאונדים בצד שלה, שזה 74%. ריאל מדריד הצליחה להשתלט רק על 19 מתוך 37 הכדורסים החוזים מתחת לסל שלה, שזה 51%. וואו.
מעשית, כמעט כל מה שנשאר לריאל מדריד להציע בהתקפה, משך דקות ארוכות, היה משחק של בידודים עם הגב לסל. פעם אחר פעם. הנה טבארס מנסה לעשות משהו שהוא לא ממש יודע. הנה הזוניה. הנה ריית'ן-מייז. וכן, מדי פעם קלעו. וכן, מכבי תל אביב חיה עם זה הכי בשלום שיש. זה התאים לה לגמרי. כל עוד לא רצים מנגד, כל עוד לא מנצלים את הבידודים האלו לטובת שטף התקפי ושלשות מנגד, הכל סנופי דיסקו. הנה, ריאל סיימה את המחצית הראשונה עם 70% ל-2 נקודות, כולל שתי החטאות לייאפ של 1 על 0, אבל כל עוד המשחק המשיך כך, עם גיוון הזריקות הזה ועם הקצב הזה, אז היידה.
עצירה מתודית, ברשותכם. מהבחינה הזאת, ואני כותב את המילים הבאות בזהירות מה. יכול להיות שדווקא החסרון של תמיר בלאט אתמול סייע לקבוצה שלו. מכבי השנה היא הקבוצה של בלאט. הוא מוליך אותה, הוא מוביל אותה, הוא לא פחות מנהדר. ובין היתר, אצלו משחקים בקצב אחר לגמרי. דוחפים את הכדור קדימה בחמת זעם ומענישים מיידית את המתנגד. וואלאק, דווקא המתנגד המסוים הזה, חרף החסרונות היחסיים שלו, יכול היה להשתחרר מהסטטיות המבאסת שלו בסיטואציה שכזאת ולספק עוד דקות של ריקודים וסלים קלים, אם רק היו רצים מולו. במילים אחרות, אולי - באמת רק אולי - שדווקא אתמול הכדורסל של קטש היה מפסיד. למזלו, זאת הייתה אמש קבוצה אחרת וזה היה כדורסל של מישהו אחר.
להתחצף אל הענק
והיה עוד רעיון אחד, בצד שאליו נוהגים להתקיף. אדי טבארס הוא הדבר הכי דומיננטי בצד הזה של כדור הארץ. כוח טבע בלתי עציר. סוג של גיבור ונבל של מארוול. מפלצת. מצד שני, ביום שאחרי פואריה וכשהמחליף שלו איבקה לא כשיר לשחק, הכול באמת עליו, בלי דקות מנוחה אמיתיות. ו-וואלה, מכבי אתמול ישבה עליו התקפית. היא ניצלה את הפתרונות ההגנתיים הקבועים שלו, קרי טיפולי פיק אנד רול נמוכים ומכילים, כדי לייצר משם. כך הגיעו השלשות הפנויות של סורקין וריברו, שביחד דפקו 5 טריצות מ-9 נסיונות (שלשה אחת פחות מכל ריאל מדריד הגדולה ביחד). כך הגיעו נקודות סופר חשובות של יוקובאיטיס, שאיתר חרכים בתוך קשת שלוש הנקודות.
כך גם הגיעו שניים מהמהלכים שניצחו את המשחק עבור הצהובים. כשהיא במינוס 6 עם פחות מדקה וחצי לסיום, קפץ לו ריברו החוצה אחרי חסימת פיק אנד רול ליוקובאיטיס. טבארס נשאר בפנים. הקובני המטיר לו שלשה על הפרצוף, הוריד ל-3 והשאיר איזשהו סיכוי.
מאחר שדבר מוביל לדבר, ניגש מכאן הישר את ההתקפה שאחרי, עכשיו כשיש פחות מ-50 שניות לשחק. שוב פיק אנד רול יוקובאיטיס וריברו. הפעם ריאל מדריד נכנעת, מהפחד מריברו, ומבצעת חילוף ששולח את טבארס על הליטאי ואת דק על ריברו. יוקובאיטיס מזהה ולוקח את טבארס לטיול אל הצד השני של המגרש. ריברו במקביל נע לכיוון הטבעת ומנצל את הנסיון של דק להיכנס בדרכו כדי לנעול אותו ולייצר זווית מסירה מושלמת. מינוס 1. ועכשיו זמן הנס של סייבן לי.
הקיצר, כמה רעיונות פשוטים שעבדו לא רע בכלל. וכשסייבן לי, בזריקה הכי קשה שלו במשחק, משפר את אחוזי הקליעה שלו ל-2 נקודות מ1/7 ל 2/8, אז הכל מרגיש גאוני. התכנית עבדה.
שלוש נקודות לסיום
1. מכבי או המכביה - על פי נתוני הפלוס מינוס אתמול, החמישיה השניה הכי מוצלחת שנלחמה על הפרקט עבור הצהובים הייתה זאת: סייבן לי, ג'ון דיברתולומיאו, וויל ריימן, ז'ק כהן וחסיאל ריברו. וזה נראה לכם הגיוני, כן? וזה נשמע לכם מכבי, כן? וזה לא מרגיש לכם כמו איזשהי נבחרת אמריקאית למשחקי המכביה, כן? איזה כיף זה הכדורסל הזה, כבר אמרנו?
2. 2<3 - עזבו אתכם מתאוריות מורכבות ומלהג של אנשים כמוני. מכבי תל אביב סיימה אמש עם 15 קליעות ל-2 ב 36% ל-3. לא טוב. מכבי תל אביב סיימה אמש עם 11 שלשות ב 55%. יותר טוב. ריאל מדריד הציצה בבוקסקור שבסוף וראתה שיש לה 69% ל-2 ו-21% ל-3. לא טוב. כל זה, פלאס נס אחד של לי, והכל פה (סוג של) הגיוני.
3. מוטלי - נקודה אחת לסיום שקשורה בכלל ביריבה העירונית. מסתמן שג'ונתן מוטלי, כנראה שחקן הכדורסל הכי טוב במשחק כיום בישראל, כבר לא. מעשית, אם כך, לא בטוח שהנצחון על ריאל מדריד היה החדשות הטובות הכי טובות שקיבלה אתמול מכבי תל אביב. וכן, סביר להניח שהסיפור הבטחוני הוא רק תירוץ, כי פשוט בא לו. ולא, סביר להניח שאין שום דבר שאפשר לעשות מולו, כי אי אפשר להחזיק כאן אף אחד שמחליט שדי, בין אם קוראים לו לויד, מוטלי או כל אחד אחר. מצד שני, אם נצא לרגע מבועת הכדורסל המתוקה שלנו ונציץ לרגע בחיים עצמם, לא ייאמן לאן הגענו. לא ייאמן המצב שבו אנחנו מצויים. כמדינה. כאנשים.
שבת שלום. שיהיה לנו טוב.