במתחם האימונים של בית"ר ירושלים, בית וגן, התכנסו היום (חמישי) שחקני הקבוצה, אנשי צוות, והנהלת המועדון, כדי לפגוש שני לוחמים גיבורים, ג' וליאור, כדי לספר את סיפוריהם המדהימים מהלחימה בשבעה באוקטובר.
השניים חברים בעמותת אחים לחיים, שקיימה את האירוע בשיתוף עם המועדון. את העמותה ייצג מאיר אפללו, האחראי על מחוז ירושלים שמצידו נתן את הבמה ללוחמים וכל מי שהיה במקום לא יכל שלא להרגיש את עוצמת האירועים וההקרבה האישית של הלוחמים.
ליאור סיפר כיצד כבר בקיבוץ הראשון הם נתקלו בערימת גופות. תוך דקות, התמודדו עם התקלות ראשונה מול מחבלים חמושים. "בשלב מסוים, ניסיתי לחלץ תינוק מהרכב של הוריו שנרצחו. מחבל הופיע מאחוריי, הכדור שרט לי את הקסדה שלי, אבל הסתובבתי ויריתי לו בראש". אבל הלחימה לא הסתיימה שם - הם המשיכו לכיוון נחל עוז וכפר עזה, והתמודדו עם קרב כמעט בלתי נגמר. בשלב מסוים הגיעו לקרב עקוב מדם מול מחבלים שהתמקמו במארב. "היינו ברכב, ופתאום התחילו יריות מכל הכיוונים, רימונים נזרקו לעברנו. בעטתי ברימון אחד, השני לא התפוצץ, והשלישי העיף אותי. נפצעתי קשה ביד, קרעתי את רצועות הכתף, אבל המשכתי להילחם עם יד אחת, כי הבנתי שאין דרך אחרת".
ג', אשר עקב תפקידו בצה"ל, לא יכול להיחשף, וליאור, לוחם יחידת המסתערבים, חשפו בפנינו קטעים נבחרים מהימים הדרמטיים. סיפורים שממחישים את ההקרבה, הגבורה, וההתמדה של כוחות הביטחון באותו יום. ליאור תיאר כיצד התעורר לאירועי הירי ב-6:30 בבוקר והבין לאט לאט, יחד עם חבריו, כי מדובר במתקפה חסרת תקדים בדרום הארץ, לא בירושלים כפי שסברו תחילה. "הגענו לעוטף עזה ונתקלנו בכאוס מוחלט: גופות, אזרחים פצועים, וחיילים פצועים", הוא מספר.
בין הקרבות הסוערים, ליאור הציל תינוק שהוריו נרצחו לידו, תוך כדי קרב עם מחבלים פנים אל פנים, ולחוות רגעי אימה שאינם נגמרים. הסיפור על התקלות בקיבוץ נחל עוז, שם נורה ונפצע בידו, אך המשיך להילחם ביד אחת עד לפינוי לבית החולים, מעיד על הרוח הבלתי נשברת של הלוחמים.
"לפני השבעה באוקטובר, היינו על הגדר, עושים מארבים על הגדר, הרחקנו מתפרעים, וסגרנו את כל החגים. שלושה ימים לפני השבעה באוקטובר הורידו כוננות בכל הגזרה. סגרנו בנחל עוז פלוגה שלמה כוננות בדרך כלל אבל בחג השארנו שם צוות של 10 לוחמים, ואותי שחררו הביתה. ב-7:15 קיבלתי הקפצה ליחידה, שכל מי שיכול שיקפוץ. חודש לפני התחתנתי, השארתי אותה ביישוב לבד, נוסע. רציתי לחבור לצוות שלי בנחל עוז, אין לי קשר איתם, התקשרתי למפקד אחר שכבר התברר לאחר מכן שהוא נהרג".
"נסעתי לאסוף חבר מכפר עזה ללחימה אבל הוא התקשר ואמר לי 'אל תבוא, יש פה כמויות של מחבלים מטורפות, תאסוף כוח גדול ותבואו לפה'. במקביל נכנסתי לאופקים, ראיתי טיל שפוגע בלי אזעקה, דממת מוות. ראיתי ניידות מחוררות, ואני פורק ונע בין מחסות. רואה כוח יס"מ, מצטרף אליו ואנחנו רודפים אחרי מחבלים, הגענו לבית של משפחת אדרי, המחבלים הורגים שוטר אחד שם, לקחתי לו את הווסט והייתי עם אקדח מהבית והתחלתי לפעול".
"המפקד שלי מקבל הודעה מחברה שלו שהיא קיבלה כדור בנובה, היא היתה שוטרת שם שאיבטחה והוא התחיל ללכת לכיוון. היא נפרדה ממנו בהודעה. עד אז לא ידענו שהיתה מסיבה בכלל. לא ידענו כלום, לא ידענו את כמויות המחבלים. ראינו המון גופות ברחובות, והבנו שזה אירוע גדול אבל לא דימיינו. חברנו מספר שוטרים וטסים לשם, בצומת רעים שמחברת עם כביש 232 אנחנו נוסעים מהר, היה מארב שפתח עלינו באש עם כמה עשרות מחבלים, והם יורים בכולם שם. אני מזהה ישר שיש טנדר של מחבלים, שראיתי באופקים והבנתי".
"אני צועק מחבלים והמפקד מתחיל לירות על עיוור, הנהג איבד שליטה ונתקענו עם הגלגלים באוויר, וכל הציוד, התיקים, הכל נופל עליי, ומתרסק. פרקנו, השניים הראשונים פורקים והדלת שלנו קופץ דרך הנהג, אני לא מצליח לצאת, ונשכב ברכב. ואז מתחיל גיהנום, התחילו לחורר את הרכב, אני מגן על הפנים והרסיסים כל הזמן, הכדורים כל הזמן יורים. ואני מבין שאני יורה ויורה, לקחתי את הנשק של הנהג".
"שלחתי מיקום לפלוגה שלי, צעקתי שנפצעתי, ושיש פה עשרות מחבלים, שכבתי בתלולית , ראיתי ג'יפ שנכנס למארב והורגים אותם ועוד קרק"ל שנכנסו ואיבד שליטה והורגים אותם. אחד התחיל לרוץ וחיסלו אותו. הוא נפל לידי ונהרג. אני מרגיש שאני בסרט אחר, קצת אפטי, עם אדרנלין וחירש לגמרי מהירי. באחת הפעמים מחבל ראה אותי, התלבטתי אם לבוא אליו כי ידעתי שהוא יהרוג אותי או ייקח אותי בשבי. שיחקתי אותה מת, השענתי את הראש ומקווה שהוא ישחרר אותי. הוא צועק לי, ואז צעק לעוד שניים, הם באו שלושה. הוא בא קצת לפניהם, וכשהיה חמישה מטרים ממני, נעמדתי, נתתי לו מכה וכדור בבטן, ראיתי שהוא לא נופל אז יריתי לו בראש, הוא היה בהלם והתחלתי לרוץ לשדה הפתוח בזיגזג, הגעתי לערוץ נחל, תחת אש והבנתי שמפה אני לא יוצא ככה. אני מבין שנפצעתי בכתף ואני מאבד דם ונלחם עם יד אחת".
"אני ממש חלש, רץ בזיגזג, האדרנלין כבר ירד וכל האדמה לידי קופצת מירי. התחלתי ללכת שאני מבין שאני על זמן שאול. אין לי תחבושות, אין לי כלום. הכרתי את הגזרה מצוין ורציתי ללכת לבסיס רעים, ואני לא יודע שכבשו אותו כבר. הגעתי 400 מטר משם ומחבלים זיהו אותי, והתחילו לירות לכיווני, רצתי חזרה לנחל. הלכתי לכיוון המסיבה וכשחשבתי שאני מגיע אבל לא הבנתי כמה רחוקה היא. כל פעם שניסיתי לעלות על הדרך קיבלתי אש ממחבלים. הבנתי באותו רגע שאני צריך לחשוב. שאני סתם מאבד דם".
"אני מבקש מהמשפחה של אישתי שידאגו לה כי הייתי בטוח שאני אמות שם. מבחינתי כל הדרום נכבש. יצאתי מ-4 נקודות שונות, ומבחינתי הכל כבוש. ראיתי שכל מי שנכנס למארב הזה נכבש. הלכתי כמעט שעה, והרגשתי שאני מאבד את זה ורואה שחור. אני עובד עם יד אחת, לוקח את חולצת השבת מתחת למדים, קושר על הכתב עם השיניים על יד אחת, ממשיך עוד 20 דקות ומזהה את החברים שלי. רואה שאחד צולע, אחד מחזיק אותו והמפקד שלי. צעקתי להם, כדי שלא יירו בי".
"הם חשבו בכלל שאני מת כבר, הם חירשים ולא שומעים כלום, אחד מהם הסתכל אחורה, זרקתי את הנשק ואמרתי להם שאני איתם, הם הגיעו וחבשו אותי. הגענו למחסום משטרתי, חברנו אליהם והתחלתי לספר להם מה קרה שם. היה כוח שרצה להיכנס למארב, עצרתי אותם. תפסתי טרמפ לאופקים שפינה אותי לבית החולים. המפקד שלי הלך לחלץ את אישתו, הגיע אליה ב-12:30 והיא היתה פצועה עם כדור בגב מ-7:30. הם הצילו אותה, בנס גדול. בדרך לאמבולנס איבדתי הכרה ומגיע כפצוע קשה. איבדתי הרבה זמן, ואחרי חודשיים בבית, שכל הצוות שלי נלחם בלי הפסקה, איבדנו חברים, נפצעו לנו אנשים מהפלגה. חווינו את זה בטראומה, ובסוף חזרתי לשם, שלחו אותי לקורס חובשים כי אני לא כשיר למבצעי כרגע. ומאז אנחנו בתעסוקה. אני התאוששתי כמעט לגמרי".
שני הלוחמים הם אוהדים שרופים של המועדון וליאור עצמו, לאחר שסיים את שירותו הקרבי, סיפר כיצד "כל פעם שאני יוצא מהצבא, אני ישר מברר איך אני מגיע לטדי ולמשחקים".
האירוע הזה היה עוד נדבך בחיבור העמוק בין מועדון הכדורגל בית"ר ירושלים לקהילה הצבאית, ובמיוחד ללוחמים הפצועים שתרמו רבות למען המדינה. "אני לא מאמין שאני פה", הודה אחד מהלוחמים בהתרגשות, כשהסיפורים מלאי האימה והגבורה ממשיכים להדהד בנפשות כל הנוכחים.
האירוע הזה חושף שני סיפורים מתוך אלפים, אך המסר ברור: דור הלוחמים הנוכחי, הדור החדש, ראוי לתואר "דור הניצחון". אנשים חדורי מטרה, ציוניים בכל נימי נפשם, שנלחמו על המדינה שלהם עד לרגע האחרון. היכולת שלהם לעמוד מול המוות בעיניים ולגבור עליו מייצגת את הרוח הבלתי נשברת של ישראל.
מאיר אפללו, העומד בראש מחוז ירושלים של עמותת "אחים לחיים", הדגיש את שיתוף הפעולה המרגש עם בית"ר ירושלים, שמטרתו לתמוך בלוחמים הפצועים ולחזק את כוחם להמשיך הלאה. "העמותה החלה לפני 'חרבות ברזל' עם 1,200 לוחמים, והיום כבר כוללת 2,000 חברים", סיפר אפללו. "שיתוף הפעולה עם מועדון הכדורגל נותן ללוחמים ביטחון וכוח להמשיך בהתמודדות הלא פשוטה שלהם".
עמותת "אחים לחיים" מסייעת לפצועי צה"ל שנפגעו בפעילות מבצעית, ומעניקה להם סיוע פיזי ונפשי, במטרה לשלבם בחזרה לחיים האזרחיים. האירועים שמתקיימים בשיתוף מועדון הכדורגל מהווים דרך להרים את רוחם של הלוחמים ולשמור על חיבורם לחברה.