מהפכה עם גבולות: איך תשפיע המכה שחטפה פיפ"א על שוק ההעברות?

לאחרונה ניתן פסק דין של בית הדין האירופי לצדק, שמהווה נדבך נוסף בהעברת הכוח מקבוצות הספורט אל הספורטאים, כאשר נקבע כי תקנון פיפ"א כולל הוראות אשר עומדות בניגוד לדין החל באיחוד האירופי. פסק הדין ניתן בתביעה שהגיש כדורגלן עבר צרפתי, לסאנה דיארה (אשר שיחק בין היתר בנבחרת צרפת, ריאל מדריד, צ'לסי וארסנל).

בשנת 2013 דיארה נרכש ע"י לוקומוטיב מוסקבה, ובתוך שנה הסתכסך עמה. הקבוצה תבעה אותו בערכאות של פיפ"א, והוא חויב לפצותה ב-10 מיליון דולר. במקביל, הקבוצה שחררה אותו מהסגל שלה ודיארה הפך לכאורה לשחקן חופשי, שכל קבוצה יכולה להחתים. אלא שבפועל, תקנון פיפ"א קובע שקבוצה שקולטת שחקן שחייב כסף לקבוצה קודמת, חייבת בתשלום החוב ביחד עם הכדורגלן. שרלרואה הבלגית, שביקשה לצרף את דיארה, פנתה אל פיפ"א כדי לברר אם היא עלולה להידרש לשלם את החוב של השחקן ללוקומוטיב מוסקבה, ונענתה שהיא אכן חשופה לתשלום החוב. בתגובה, הקבוצה ויתרה על צירופו של דיארה שנותר במשך עונה שלמה ללא קבוצה וללא הכנסה.

דיארה הגיש תביעה בבית המשפט בבלגיה וטען לאובדן הכנסה של 6 מיליון אירו. במסגרת ההליך התעוררה סוגיית תקנון פיפ"א והתאמתו לדין החל באיחוד האירופי - סוגייה המצויה בסמכות בית הדין האירופי לצדק. ההליך הועבר לבית הדין לצדק, שקבע כי תקנון פיפ"א אומנם נועד להגשים תכלית לגיטימית - יציבות חוזית שמאפשרת לקבוצות הכדורגל השונות להחזיק סגלים יציבים - אך לצורך כך, פיפ"א עושה שימוש בתקנות שחלקן עומדות בניגוד לדין האירופי. כך, במקרה של דיארה, תקנון פיפ"א הגביל באופן פסול ובניגוד לחוקי האיחוד האירופי, את התחרות ההוגנת ואת זכויות העובדים. בהתאם לכך, נפסק שככל שפיפ"א מעוניינת לאפשר לקבוצות הכדורגל יציבות חוזית, עליה לעשות זאת באופן מידתי שהולם את החוק.

עניינו של דיארה עדיין לא הגיע לכדי סיום, שכן בעקבות הפסיקה העקרונית שניתנה ההליך הושב לבית המשפט לערעורים בבלגיה, כדי שיכריע בתביעה האישית של דיארה (עניין שעשוי להימשך עוד מספר שנים). אולם לפסיקת בית הדין לצדק השפעה ישירה על עולם הכדורגל, ואף מעבר לכך - על גופים נוספים להם תקנונים אשר קובעים כללים שמנוגדים לדין, לרבות התאחדויות ספורט נוספות.

אמנם ההשפעה המיידית של פסק הדין תהיה על השוק האירופי (בישראל החוק שונה מזה שבאירופה, ואינו מושפע מפסיקת בית הדין האירופי לצדק), אך היא לא תיעצר שם: פסק הדין יוביל את פיפ"א לערוך שינויים בתקנון ואלה ישפיעו על כלל קבוצות ושחקני הכדורגל בעולם.

משמעות נוספת של פסק הדין היא שהתאחדויות ספורט לא פועלות בחלל ריק מבחינה משפטית, אלא כפופות לדין בכל אחת מהמדינות בו הן פועלות. כך, היחסים החוזיים בין ספורטאים לבין קבוצות מהווים יחסי עובד-מעסיק, ולכן הם כפופים למשפט העבודה. היחסים בין הקבוצות לבין עצמן מהווים תחרות מסחרית וכפופים לחוק בנוגע לתחרות הוגנת וחופשית. לפיכך, לכלל הגורמים המעורבים בעולם הספורט - ספורטאים, אגודות ספורט, איגודים מקצועיים וכו' - יש את הזכות והיכולת לפעול משפטית לתיקון התקנונים של התאחדויות הספורט השונות, ואף מעבר לכך - לתיקון היחסים המשפטיים בתוך עולם הספורט, באמצעות פנייה למערכת בתי המשפט.

כאן המקום לציין ביחס לפניית ספורטאים לבתי המשפט, כי קיימים חסמים שונים המונעים משחקנים פעילים לאתגר את תקנוני התאחדויות הספורט בבתי המשפט: הסדרי בוררות שקבועים בתקנונים מחייבים את הספורטאים לפנות למוסדות פנימיים של ההתאחדויות לצורך הסדרה משפטית של מחלוקות מול מועדוני הספורט, כאשר מי ששולט בהתאחדויות הם המועדונים עצמם. לכן, התקנון מראש נועד לספק להן את אותה "יציבות חוזית" אליה התייחס בית הדין האירופי לצדק - לא תמיד לטובת האינטרס של הספורטאים. בנוסף, ההליכים בבתי המשפט ארוכים ומורכבים, ולכן לא תמיד אפקטיביים ביחס למחזור החיים הקצר של ספורטאי פעיל, שנמשך שנים ספורות בלבד. יחד עם זאת, ישנם מקרים שבהם האינטרס מספיק חזק (חוסר צדק קיצוני), או הנסיבות מתאימות (למשל, ספורטאי בשלהי הקריירה), ומאפשרות פנייה לבתי המשפט. פניה של ספורטאים או מועדוני ספורט לבתי המשפט, תלמד אותם שבמקרים רבים האפשרויות בבתי המשפט רחבות ומשמעותיות יותר מכפי שחשבו.

בחזרה לפסיקת בית הדין האירופי לצדק. פסק הדין נועד לחזק את חופש העיסוק וחופש התחרות, ובמקרה זה (ולא בפעם הראשונה), את חופש המעבר של שחקנים בין קבוצות (וישליך גם על ספורטאים בענפים נוספים). לכן, פסק הדין מחזק את מעמד השחקן על חשבון השליטה של הקבוצות בהעברות מקבוצה לקבוצה.

תגובות ראשונות לפסיקה בעניין דיארה חושפות חשש של מועדונים שספורטאים ינצלו אותה כדי "לשבור" את החוזים שלהם עם הקבוצות בהן הם מועסקים, באמצעות יצירת עימות מכוון, במטרה לייצר חופש מעבר לקבוצה אחרת. החשש הזה מלווה את הספורט המקצועני מזה שנים וחובבי הספורט מכירים דוגמאות רבות בהן שחקנים הפעילו לחץ על קבוצותיהם לשחרר אותם מההסכם לטובת מעבר לקבוצות אחרות: סאגת קיליאן אמבפה מהשנים האחרונות (המעבר שלו מפ.ס.ז' לריאל מדריד), הדרישה של קווין דוראנט שהיה כדורסלן הנטס לעבור לקבוצה אחרת במהלך החוזה שלו (שהסתיים במעבר לפניקס), ואפילו הכרזה על פציעות ארוכות של ניימאר ואחרים. אפשר להרגיע בעניין הזה: לרוב, כוחות השוק יודעים לייצר מתווה שמאפשר לצדדים להגיע להסדרה, שממקסמת את מצבם. לדוגמה, בפרשת אמבפה, השחקן הסכים להישאר בפ.ס.ז' שנתיים נוספות עבור שכר גבוה במיוחד ולעכב את מעברו לריאל מדריד, ואף לוותר על חלק מהכספים להם היה זכאי לטובת השלמת המעבר. כך ריאל העבירה לשורותיה את אחד הכדורגלנים הטובים בעולם בחינם, פ.ס.ז' נהנתה משירותיו בתקופת מעבר ולמעשה שנתיים יותר מכפי שאמבפה היה מעוניין, ואמבפה עצמו פוצה על כך בשכר גבוה.

באותם מקרים חריגים שבהם השוק לא יידע להכיל את המצב ולייצר פתרון מתאים, סביר שהצדדים יידרשו לפתרון משפטי, שיכפה על הכדורגלן או הקבוצה לפעול בתום לב - בין אם באמצעות התקנונים והמוסדות של התאחדויות הספורט, ובין אם באמצעות מערכת המשפט הכללית - דיני החוזים, העבודה וחובות תום הלב של הצדדים ליחסים חוזיים.

חשוב לזכור שבאפשרותו של כל גורם בתחום הספורט (ובכלל) - ספורטאי או אגודת ספורט - אשר כפוף למערכת של כללים שפוגעת בזכויותיו, לפנות לקבלת יעוץ משפטי במטרה למצוא את הדרך הנכונה להסדרת זכויותיו.

הכותב הוא שותף במשרד עורכי הדין דפנה שמואלביץ ושות' המתמחה בדיני עבודה ומייצג מעסיקים גדולים