רק לפני פחות מחודשיים דיאנה סברצוב הייתה על גג העולם. הזכייה במדליית הכסף עם נבחרת ההתעמלות האמנותית באולימפיאדת פריז הפכה אותה בן רגע מספורטאית אלמונית יחסית, לכוכבת הרגע. אתמול (שלישי) היא חזרה לכותרות - אבל בהקשרים אחרים לחלוטין.
סברצוב, שמשתייכת לאגודת מכבי תל אביב, הייתה על קרון הרכבת הקלה ביפו כשמחבלים פתחו עליו בירי ורצחו באכזריות שבעה ישראלים. סברצוב מעידה כי כשישבה בקרון בדרכה חזרה לביתה בבת ים, המחבלים עמדו ממש מולה - כשאחד מהם עונד סיכת חטופים בניסיון להסתוות.
"נסעתי מוינגייט חזרה הביתה, ונקלעתי ממש לתוך ההמולה", היא משחזרת בשיחה עם וואלה ספורט. "המחבלים היו איתי בתוך הקרון. הבן אדם עמד מולי עם סיכת חטופים, לא הייתה לי אפילו מחשבה שמדובר במחבל. כשאתה רואה מישהו עם סיכת חטופים, אתה חושב שהוא אחד משלנו. הייתי עם השרשרת מהאולימפיאדה, והוא אפילו נתן לי חיוך קטן. לא היה שום דבר מחשיד. רק כשהוא הכניס את המחסנית, הבנתי שמשהו לא בסדר".
כשהירי החל, גם סברצוב פעלה על אוטומט. "הם יצאו מהקרון והתחילו לירות בלי לחשוב יותר מדי. הבן אדם הראשון שהם ראו, הם ישר ירו בו. ירדנו למטה ושמנו ידיים על הראש", היא אומרת. "פתאום נכנס מישהו ואמר שהיה פיגוע וצריך לצאת מהתחנה. ברגע שהתאפשר לנו, פשוט ברחנו משם - אבל היו כאלה שנשארו ומרוב חרדה אפילו הדליקו סיגריה.
"המשכתי ללכת, עד שראיתי את הירי השני. ראיתי את זה ממש לנגד עיניי. עמדתי, ולא הצלחתי לזוז. הרגליים היו כמו בטון. פשוט הסתכלתי על זה. הייתי בשוק מטורף, ואז מישהו פשוט לקח אותי ביד וזרק אותי לשיחים כדי לשמור עליי. המחבלים עברו וקצת הסתכלו. פחדנו לנשום שחס וחלילה לא ישמעו. בשלב מסוים השוטרים הגיעו והתחיל קרב יריות. המחבל הראשון חוסל, השני ברח ואני רצתי משם בכל הכוח. עברנו מול גופה וזה או לקפוץ מעליה, הוא להתפלל. פשוט רצתי בלי לעצור, כאילו רודף אחריי זאב. נכנסתי הביתה ושני ההורים שלי בכו. מעולם לא ראיתי את אבא שלי בוכה, עד אתמול. הרגליים שלי היו מכוסות בדם של אנשים, השיער שלי מפוזר ואני מלאה בזיעה. התפרקתי בידיים של אמא שלי, בכיתי את הנשמה שלי - ואז התחילו האזעקות".
הלילה המסויט עוד ילווה את סברצוב בתקופה הקרובה. "לא נרדמתי בלילה בכלל. אני מודה לאלוהים שהוא שמר עליי", היא אומרת, ומספרת צירוף מקרים מצמרר: "יצא שהפיגוע הזה קרה בדיוק ביום של האזכרה של סבא שלי, אז אולי הוא היה זה ששמר עליי וליווה אותי הביתה".
"אני כל הזמן מריצה את הכל בראש, וחושבת אם בדיעבד הייתי יכול למנוע משהו. אני מאמינה שלא", היא מסכמת. "ניסיתי לחשוב למה הם לא התחילו לירות בתוך הקרון ויצאו קודם החוצה. אולי הם חשבו שהקרון יהיה כמו מלכודת בשבילם, שיתפסו אותם יותר מהר".