כמעט חודשיים לקחה לעצמה אנסטסיה גורבנקו כדי לעכל את פריז. היא הגיעה למשחקים האולימפיים עם שק של ציפיות, אפילו למדליה אולימפית ראשונה לישראל, אבל שבוע השחייה לא היה מספיק איכותי מבחינתה ושיאו היה פארסת הגמר ב-200 מטר מעורב אישי. היא לא העפילה לגמר, אבל היתה צריכה להיות במים כי שחיינית אחרת נגרעה בגלל מחלה. במקום להיות בבריכת השחייה באולם בלה דפאנס, לקחו אותה המאמנים והאנשים הבכירים באיגוד השחייה לערב סיכום של הוועד האולימפי באחד הבתים בפריז. כשהיא הבינה באוטובוס בדרך לאירוע, שהיא היתה יכולה להיות בגמר והיא לא תהיה, מסך שחור ירד מול העיניים של השחיינית הכי מוכשרת שהיתה אי פעם לישראל.
אנסטסיה, למה שמרת על שתיקה כל כך הרבה זמן?
"אני חושבת שהייתי צריכה זמן לעצמי כדי להבין ולעכל את התמונה הכוללת של פריז. לא רציתי לדבר ממקום של אמוציות ולהגיד דברים שאצטער עליהם".
ספרי על אותו יום של ה 3 באוגוסט. יום ישראלי אולימפי משובח עם 3 מדליות, אבל גם היום שבו פיספסת גמר אולימפי בגלל טעות בשיקול דעת.
"בלילה שלפני הגמר בקושי ישנתי אבל זה לא הטריד אותי כי היה לי ברור שאני לא שוחה כי לא עליתי לגמר. בבוקר ידעתי שיש להורים שלי כרטיסים לגמר של ה-200 מעורב ואמרתי להם שאני רוצה להצטרף אליהם. ואז שמעתי על הארוחה המיוחדת שהכינו לנו בבית יפה של יהודים בפריז. אמרו לי שזה לספורטאים, שאלתי מי שם, אמרו שכולם ואמרתי 'טוב אז אני גם אלך'. זה היה בבית מסוים בפאריס, אירחו אותנו ממש יפה, אבל ברור שהתבאסתי ממה שקרה".
איך קיבלת את ההודעה?
"זה היה באוטובוס כשהיינו בדרך לארוחת הערב. אייל עילם המאמן קרא לי לקדמת האוטובוס ואמר לי: 'מישהי נמחקת מהגמר'. אמרתי לו 'איך אני אסע? אנחנו באוטובוס בדרך לארוחה. חשבתי שהוא עובד עליי. זה 25 דקות נסיעה לבריכה והמשחה עוד 40 דקות'. שאלתי אם אפשר להזיז את המשחה לסוף ההצגה באותו הערב ופנו לאיגוד העולמי במיוחד, אבל אמרו לי שזה לא אפשרי, וזה לא היה הגיוני להגיע לשם. אולי יכולתי להגיע עם ניידת משטרה, אבל להיות בגמר בלי חימום? אין לי איך לצאת מזה בצורה טובה. זה מעולם לא קרה בגמר אולימפי, אף אחד לא היה חולה 40 דקות לפני המשחה, השחיינית שנגרעה הייתה יכולה לבוא ולהגיד לי 'אני לא מרגישה טוב, תהיי בבריכה למרות שאני לא נמחקת'. האוסטרלים לצערי לא עשו את זה. אני לדוגמה אמרתי לסינית לפני שנמחקתי ממשחה שם 'תהיי בהיכון, אני לא אתחרה בערב'. כאב לי הלב, היה לי חם בגוף, לא מצאתי שום פתרון ולא ידעתי מה אפשר לעשות. אין איך לצאת מזה בטוב. אני אולי מצטערת על זה שלא הייתי עקשנית מספיק כדי להיות בבריכה בכל זאת. גם לי יש חלק בזה, גם אני עשיתי טעות".
למי החלק המרכזי בסיפור הזה?
"ברור שהצוות היה אמור להתנהל אחרת. כולנו למדנו מזה. קיבלנו שיעור".
היו בטח הרבה דמעות.
"ברור. הייתי עם דמעות בעיניים כל הערב, כל הארוחה. חיפשתי פרצוף מוכר שיגיד לי מילה טובה. אף אחד לא ידע איך לעזור לי, השחיינים ניסו לנחם אותי. הייתה לי הזדמנות לשחות בגמר אולימפי ולא יכולתי לממש אותה וזה ביאס אותי. דווקא בסוף שבוע השחייה עליתי ביכולות והרגשתי שיכולתי לסיים את כל הסיפור אחרת, אבל הכל השתבש. באתי לדייב מארש ואמרתי לו 'מה אתה חושב?', הוא אמר לי 'אני הייתי אומר לך להיות שם'. יכולתי לעשות הישג שלא היה בגמר הזה ואז זה היה צובע את האולימיפאדה בצבעים שמחים יותר".
מה הרגשת כשדייב מארש, אמר לך שהוא היה ממליץ לך להיות באולם?
"הייתי עם דמעות בעיניים כי הבנאדם גידל אותי והוא עדיין לא ידע מה לומר לי בסיטואציה הזאת, התאכזבתי. הבנאדם היחיד שעזר לי בסיטואציה הזאת זו דווקא יעל ארד, שאמרה לי 'מה שעשית זה נכון, זה לא היה מקצועי לנסוע במצב הזה' ואני מעריכה אותה. בפאריס היא הייתה היחידה שנתנה לי חיבוק במצב הקשה שהייתי בו".
בראייה לאחור מה את מרגישה היום?
"זה באסה שזה יצא על חשבוני ועל שמי, אבל אני רואה גם דברים חיוביים בזה כמו זה שיש הרבה בלגאן בנבחרת מאחורי הקלעים ושצריך לטפל בזה. היו יותר מדי שינויים ואין יציבות במערכת שעטפה אותנו. היו בזה הרבה דברים שליליים, אבל הלוואי והאיגוד יבנה צוות מקצועי ומערכת חזקה ויציבה יותר. אם הדברים ישתפרו, אני אגיד שמה שקרה איתי אולי יצא טוב. אנשים חשבו שהכל ורוד אבל זה לא היה כך. התבאסתי שזה יצא על הגב שלי, אבל אין לי בעיה אם אני ונבחרת והשחייה נרוויח מזה. אני רוצה שיזכרו את ההתקדמות המדהימה שעשיתי. הערב הזה לא צובע לי את הקריירה בשחור, צריך לקחת את זה בפרופורציות כי זה די יצא מפרופוציות. הרבה אנשים ניסו לשמוע מה דעתי במקום להתמקד בהישגים והתעסקו בדברים הפחות טובים. למחרת הסיפור נכנסתי לחדשות באינטרנט בארץ. ראיתי כתבה אחת עליי, ראיתי את כל הכתבות האחרות למה שקרה בארץ במלחמה, ואמרתי לעצמי 'למה אני סיפור? הבעיות שלי לא כאלה גדולות. כן, זו התחרות הכי גדולה בחיי, אבל אנשים נלחמים על חייהם והבעיה שלי לא כזאת בעיה'".
סכמי את ההופעות שלך בטוקיו ובפריז.
"בטוקיו לא היה קהל ולא הרגשתי את המשחקים האולימפיים, אבל בפאריס היה המון רעש ומלא אנשים. היו 18 אלף איש בבריכה, התחרות הכי גדולה שהייתי בה לפני כן הייתה של 5000 איש במקסימום. לקחתי שיעור מזה. אני לא מרוצה ממה שהיה בפאריס, אבל אני גם לא ממש מאוכזבת. שמתי על עצמי הרבה ציפיות ולחץ, זה לא הלך כמו שרציתי - אבל אני לא נותנת לזה להרוס לי את השנה המדהימה שהייתה לי".
טום ראשטון המאמן הצמוד אלייך לא היה איתך כשהכל נגמר שם.
"טום ראשטון היה עם נבחרת אסטוניה כי האיגוד הישראלי לא נתן לו אקרדיטציה לנבחרת ישראל. הוא היה בטיסה כשאני הייתי בעניין הזה, כי אשתו הייתה בהריון והוא רצה להיות איתה. הוא הופתע ממה שקרה כי הוא לא זכר ששחיין ירד, באף גמר אולימפי"..
כל השחייה היתה על הכתפיים שלך.
"קצת מבאס שמכירים בעיקר אותי כמו שאתה אומר, כי השחיינים האחרים מוכשרים מאוד. הבעיה בתרבות הישראלית זה שחושבים רק על מדליות, אבל יש תהליך לפני כן. יש לנו נבחרת מצוינת שלא הייתה מעולם. יש עומק בצד של הגברים בשחייה הישראלית ואני אשמח אם זה יקרה גם בנשים. עברנו תהליך, יש לנו את הנבחרת הכי טובה שיש וצריכים להבין שהם גם ספורטאים אדירים".
את מצליחה להתפרנס מזה?
"יש לי תמיכה ואהבה מחסויות כמו בנק הפועלים, סוזוקי, שופרסל, דנונה פרו, ארנה והאגודה שלי מכבי קרית ביאליק. זה מדהים שהאנשים האלה סביבי ותומכים בי בהצלחות ובכשלונות. הדרך של ספורטאי בנויה מעליות וירידות, אבל הם תמיד שם ונותנים לי את התמיכה".
מבחינה מקצועית, מה יהיה איתך בהמשך?
"מעכשיו אני מנסה להסתכל על מטרות קרובות יותר, כמו אליפות העולם בסינגפור, אעשה צעד אחר צעד. להגיע לגמר באליפות העולם או לגמר אולימפי זה דבר מטורף. אני מרגישה שיש לי עוד הרבה לאן להשתפר, עוד לא הבאתי באמת את כל היכולות שלי לידי ביטוי".
מדליה אולימפית, זה משהו שיכול לקרות באולימפיאדת לוס אנג'לס?
"אני חושבת שרק אם השיאים שלי יהיו ממש טובים, אז אוכל להגיד שאני מועמדת למדליה. השאיפה של כל ספורטאי היא לעמוד על הפודיום אבל אני לא אהיה אובססיבית למדליה. במשחקים האולימפיים קשה לשבור את השיאים של עצמך, אבל אני צריכה להשתפר ולכוון לשיאים מאוד גבוהים כדי שאוכל לבוא כפייבוריטית, אבל יש עוד ארבע שנים ואין לדעת מה יהיה".
את חוששת מאפשרות שתסיימי קריירה ללא מדליה אולימפית למרות הכשרון העצום?
"היו לי מחשבות על זה שאסיים קריירה בלי מדליה אולימפית, כי הרגשתי שהייתי אובססיבית אליה בשנה האחרונה. חשבתי שאני מסוגלת להשיג אותה בפריז. זה לא יקרה שוב שכל המחשבות שלי יהיו רק למדליה. התהליך שאני עוברת הוא הדבר הכי חשוב. אני רוצה להסתכל על הקריירה שלי בעוד עשר שנים, אבל מה שחשוב זה שאהיה מרוצה. מדליה זה סימן דרך למי שעבד מאוד קשה, אבל היא לא הכל".