"בעונת 1975/76, עונה בה הפועל חיפה סיימה במקום השלישי , 4 נקודות פחות מהאלופה הפועל באר שבע, התקיים דרבי נגד מכבי חיפה, שחזרה לליגה העליונה ונאבקה בתחתית הטבלה. הפועל ניצחה את מכבי בדרבי 1:2, כבשתי שער ובישלתי שער נוסף במחצית מעולה. היה זעם עצום של אוהדי מכבי. השיא היה ערב החתונה ובחתונה עצמה. הספר הקבוע שלי, אוהד מכבי חיפה, ביקש שאגיע אליו בחשאי לביתו. הוא חשש שישברו לו את המספרה. לצילומי ערב החתונה הגענו ענת ואני עם ליווי משטרתי. לחתונה באולמי כרמל הגיעו כ-500 אורחים, אבל טלפון לאולם שהתקבל הזהיר כי יש פצצה בתוך המתנות. למקום הוזעקו חבלני משטרה שבדקו כל מתנה ומתנה. הכול עבר בשלום. לפני 3 שנים פגשתי אוהד מכבי חיפה שאני מכיר שנים רבות, הוא התוודה שהוא היה האלמוני שטלפן ודיווח על הפצצה".
אלי לוונטל נולד ב-18 במרץ 1953. "אבא ישראל ואמא רבקה נולדו בפולין ועלו לישראל, תחילה לבית במושבה הגרמנית ובהמשך לרחוב רד"ק בקריית אליעזר, נושק למגרש הכדורגל ההיסטורי. יש לי אח, יוסי, פסיכולוג הספורט המוכר הבוגר ממני".
ביסודי למד בבית הספר דרור, שהיה משמעותי להמשך הקריירה. "בכיתה ח' רובי יאנג הגדול היה המורה לספורט שלי. מי האמין אז כי כעבור מספר שנים אשחק לצידו בהפועל חיפה בבוגרים. בתיכון למדתי בשפרינצק במגמת חשמל ומאוחר יותר למדתי חינוך גופני והייתי מורה לספורט במשך שנה. אני נשוי לענת, פלוס בן ובת, ד"ר ליאת וד"ר אור, יחד עם 6 נכדים אהובים, מתגורר בדרך הים בחיפה".
יאנג היה אחד השחקנים הנערצים עליו יחד עם מוטל'ה שפיגלר ("שהיה בהמשך גם המאמן שלי") וגיורא שפיגל: "כילדים שיחקנו במגרש הלבן הסמוך לאצטדיון וגם על הבלטות ברחבה. בגיל 10 נרשמתי להפועל חיפה אותה אהדתי, המאמן הראשון שלי היה איציק אשכנזי, קפטן הקבוצה הבוגרת שבדיוק פרש מפעילות. בלטתי בקבוצות הילדים נערים ונוער והייתי בכל הנבחרות הצעירות, מנבחרת האפרוחים עד הנוער. בגיל 17 שנים הוחלט להעביר אותי לשנה אחת להתחשלות לקבוצת הפועל קריית חיים הנוסטלגית תחת המאמן שטיינברג הנערץ. הייתי השחקן היחיד בנבחרת הנוער שהוזמן מליגה א' לנבחרת הנוער היוקרתית".
ואז החלה הפריצה. "בגיל 18, לפני הגיוס לצבא, המאמן מייק דה יונג החזיר אותי לסגל הרחב אבל כמעט ולא שיחקתי. כשמונה אובה קלימצ'בסקי למאמן הוא נתן לי לשחק לצדם של אנגלנדר, וולך, אילוז, אהרון כהן, אבה גינדין, בניש והמאירי".
אבל אז הגיע הגיוס לגולני. "גויסתי לחטיבה 1 של גולני גדוד 12, עשיתי טירונות וקיבלתי להיות רובאי. קיבלתי חופשות שבת, שיחקתי ממש בלי אימונים. בהמשך קיבלתי ספורטאי מצטיין, עברתי לשרת בקצין העיר חיפה ובמקומות נוספים קרובים".
את ענת הכיר דרך חברו לקבוצה, המגן השמאלי מאיר אילוז. "הוא נתן לי את מספר הטלפון שלה בבית. ענת השתתפה בתחרות מלכות היופי של ישראל והגיעה לשלבים האחרונים. ענת הייתה אוהדת כדורגל אז וגם היום היא יודעת על הכדורגל החיפאי והכללי".
הסיפור של נבחרת ישראל עובר, איך לא, בדוביד שוויצר. "הייתי בן 21 כשדוביד האגדי הזמין אותי ב-1974 לסגל הנבחרת הלאומית, בה היו רבים מכוכבי מקסיקו 1970. אני הייתי היחיד מהפועל חיפה, שווגר היחידי ממכבי חיפה. הייתי ילד בן 21 שבעיקר סחב וסידר כדורים. במאי באותה שנה קיימה הנבחרת הלאומית בבלומפילד משחק ידידות נגד אוסטרליה. הנבחרת התכנסה במלון רמת אביב, שוויצר קרא את ההרכב, כשוויקי פרץ שאל לפתע איפה מאיר נמני. מיד התברר כי נמני התעלף בחדרו במלון. הצוות הרפואי עלה לטפל בו, אנחנו עלינו לאוטובוס לבלומפילד. שוויצר התיישב על המושב לצידי ושאל , 'לוונטל, אתה יכול לשחק בהרכב הראשון? השבתי אוטומטית שכן. לא הייתי כלל בתוכניות ההרכב בכל האימונים. ישראל ניצחה 1:2 מצמד של שייע פייגנבויים. נתתי במשחק הצגה של כדורגל, הציון שהוענק לי במדור הספורט היה ציון 8. מאותו משחק הייתי כוכב עולה, זאת הייתה דריסת הרגל שלי בכחול-לבן למספר שנים".
הוא זוכר היטב את המשחק בטהרן ב-1974. "הימים היו תחת שלטון השאח ריזה פחלאוי, יחסי ידידות וקשרים חמים עם השלטון האיראני לפני הדחת השאח והשלטון האפל של חומייני . בטהרן התקיימו משחקי אסיה, והגענו לגמר אחרי שעברנו את מלזיה, הפיליפינים, יפן ובורמה נגד נבחרת אירן. 100 אלף אוהדים פנאטים מילאו את היציעים, עשרות אלפים היו מחוץ לאצטדיון. הקהילה היהודית הענפה פחדה והזהירה את ראשי הנבחרת כי אם ננצח יהיו פרעות ביהודים. אמרו כי אם הקהל יפרוץ למגרש, אלפי החיילים והשוטרים יפתחו באש חיה. שייע ועוד שחקנים ממש רעדו . הפסדנו 1:0 מגול עצמי של יצחק שום, חזרנו לישראל בריאים ושלמים".
היה לו מסע בלתי נשכח לאמריקה, עם פלה וגם ריאיון עם ג'ימי טורק. "ב-1975 נערך מסע ענק של נבחרת ישראל מחוף אל חוף בארה"ב. שיחקנו נגד הקוסמוס של פלה האגדי, נגד מיאמי טורוס היה משחק נוקשה ביותר שכמעט הגיע למהלומות. הזמינו את ריפעת טורק ואותי לראיון בטלוויזיה הארצית, אחות של אימי שהתגוררה בניו יורק התרגשה לראות אותי. הייתי עם טורק באותו חדר, אני פוגש אותו המון, כיף של בחור ושחקן".
באולימפיאדת מונטריאול 1976 נטל חלק. "הייתה חוויה ענקית, כל המדינה עקבה אחרינו. פתחנו בתוצאות תיקו נגד גואטמלה ומקסיקו, המפגש שלישי נערך נגד צרפת של מישל פלאטיני ושודר בישראל עמוק לאחר חצות. ישראל הובילה 0:1 משער של ויקי פרץ, אבל בדקה ה-80 פלאטיני פרץ לרחבה ואני הכשלתי אותו, הפנדל שנשרק היה מוצדק לחלוטין, 1:1 בסיום. קיבלתי ציון 8. בהמשך בטורונטו הפסדנו לברזיל הנפלאה 4:1, הודחנו מטורניר הכדורגל עם המון חוויות וסיפורים".
ומה קרה בליגה? "ב-1973/4 הגיע אלינו יענקל'ה גרונדמן כמאמן. כבר אחרי האימון הראשון שלו הוא דרש שנעשה הקפה אחת בלבד סביב המגרש לפני הירידה למקלחות. אחרי מספר שבועות שאלנו את גרונדמן למה סיבוב אחד בלבד? והוא הסביר בשקט וביטחון כי עלינו להתרגל לעשות סיבוב הכתרה עם גביע המדינה. בליגה סיימנו במקום השישי, ובדרך לגמר, במשחקים כפולים, עברנו את הפועל כפר סבא, הפועל תל אביב ומכבי תל אביב, עד הזכייה בגביע בניצחון 0:1 בבלומפילד משער של יוסי ליפשיץ בדקה ה-117".
זה, אגב, לא היה סוף הרומן שלו עם גרונדמן. "הוא היה המאמן שאהב אותי ואני אותו. הוא צירף אותי באינטרטוטו כשחקן חיזוק למכבי תל אביב, כפי שהיה נהוג ב-1977. היה מסע משחקים בהולנד, בלגיה וצרפת".
"בתקופתי הפועל הייתה טובה בהרבה ממכבי חיפה, למשחקים בקריית חיים הגיעו למשחקים 14/15 אלף איש, אבל ההנהלה בראשות מועצת הפועלים בחיפה מעולם לא דחפה אותנו לזכות באליפות. זאת לא הייתה המטרה שלהם, אבל אין לי ספק שאם הייתה הנהלה ובעלים כמו מיץ' גולדהאר ויעקב שחר היינו זוכים במספר אליפויות".
מה לגבי השכר שלך במועדון?
"אפשר להגיד שזה היה כלום ושום דבר, פחות משמקבלים היום בנוער. אולי שחקני רכש הרוויחו יותר. אבא של ענת היה חבר אגד. העדפתי זאת על פני עבודה בנמל חיפה. עבדתי על קו 3 בתוך העיר, בדצמבר 2013 יצאתי לגמלאות. אני מועסק היום ברדיו חיפה, ובתוכנית הספורט 'שבת של כדורגל'. אני לא מחמיץ שום משחק של הפועל חיפה".
הדרך בהפועל חיפה הסתיימה ב-1980/1. "הקבוצה ירדה לליגה הארצית. נפרדתי מהמועדון האהוב עלי , היה לי שחרור לחפש קבוצה אחרת. היו לי שתי הצעות טובות מהפועל תל אביב ומבית"ר ירושלים. בחרתי בעיר הבירה, אני אוהב לשחק כשיש קהל גדול ונלהב ביציעים. מתברר שההחלטה הייתה גורלית ולא נכונה. בית"ר הייתה באחת העונות הכי הזויות שלה, החליפו מספר מאמנים בהם אליהו עופר ושים בן יהונתן. נקלענו למאבקי הירידה, החלטה שאני מצטער עליה עד היום".
והייתה גם פציעה קשה. "נפצעתי במפשעה, לא התאוששתי מהניתוח באופן המצופה, דעכתי, ממש קרסתי. שיחקתי עוד בשפרעם עם זאהי ארמלי וגם בבית"ר חיפה, ופרשתי מעשית. אימנתי עוד את הנוער של הפועל חיפה ואת הפועל טירת כרמל".