"השוער חיים כהן שירת איתי, הוא היה משוערי הפועל חדרה והציע לי להגיע לקבוצתו, אז בליגה השנייה. הוא שכנע אותי ובאתי לאימון. עליתי למגרש תחת המאמן החיפאי אריה קוך, שם מוכר בימים ההם. הוא עשה משחק פנימי, ולי הוא אומר 'לך הבייתה, לא צריך אותך' בלי שבעטתי בכדור. הסבירו לו מי אני, הוא הכניס אותי לאחת הקבוצות במגרש, הייתי מצוין במשחק, כבשתי שערים ביום גדול שלי. בסיום קוך רדף אחרי לחדר ההלבשה, אבל אמרתי לו כי אצלו לא אשחק בגלל הזלזול שלו. היו"ר המיתולוגי של חדרה נתן שפירא נפגש איתי, הרגיע אותי והצליח לשכנע אותי להגיע להפועל חדרה. אני זוכר את המגן שלנו ללו גבאי שאמר לי, 'אתה במשפחה נעזור לך בכל מה שצריך'".
אבי ארגז נולד ב-8 באוקטובר 1947, אבא רפאל ממוצא טורקי/יווני, אמא מזל מבוכרה. "כששאלתי על הערבוב הזה ועל השם ארגז, הם היו נוהגים להשיב לי 'שתוק, תהיה מבסוט שנולדת'. יש לי אחות בוגרת ממני בשם שרה. נולדתי אל תוך שכונת מצוקה אז, שכונת שפירא, התגוררנו בחדר וחצי. אבא היה פועל בנין, יוצא מוקדם בבוקר וחוזר מאוחר. ההורים לא החסירו ממני דבר, הם לימדו אותנו לעזור לזולת וזה הולך איתי עד היום. למדתי ביסודי בבית הספר ויתקין ליד התחנה המרכזית הישנה. בהמשך אבא ביסס את מעמדנו הכלכלי, הוא הפך לקבלן מצליח, החליט לעזוב את שכונת שפירא ולעבור לגור בצפון תל אביב, שם למדתי בבית ספר הר נבו, ובתיכון באליאנס רמת אביב".
הוא מספר על הכדורגל של שנות ה-50. "אחרי בית הספר והשיעורים הילדים היו מתאספים ברחוב או בשטח פתוח, שמים שתי אבנים ומשחקים כדורגל עד החושך. ניסיתי לשחק בקבוצת הילדים של גדנ"ע וגם בהכח תל אביב, שם חשבתי כי עמדת השוער מתאימה לי, אבל אבא הבהיר לי כי אם לא אהיה תלמיד טוב, לא אצליח בכדורגל".
הוא עשה את הדרך להפועל תל אביב. "היה מגרש של תנועות הנוער ברחוב אדם הכהן, עליו שיחקתי בעיקר בימי שישי. אחרי תקופה של מספר חודשים, בסיום משחק של יום שישי, ניגש אלי בן אדם מבוגר ואמר לי כי אני שחקן מצוין, ושאל מדוע אני לא משחק בקבוצה מסודרת. שלחתי אותו לאבא שלי, האיש היה סקאוט של הפועל תל אביב והציע שאגיע לאימוני קבוצת הנערים. אבא לקח את מספר הטלפון שלו והתקשר אליו אחרי שנה, הגעתי להפועל תל אביב תחת המאמן חיים פנטילט ז"ל. התחלתי בנערים ובהמשך בנוער תחת המאמן שלמה פוליאקוב, האבא של הגשש פולי. היו איתי בקבוצה דוד פרימו, חזום, פייגנבויים, רוזנשטרייך, קסטרו ואחרים. פוליאקוב, שהיה שחקן עבר בקבוצת אלנבי תל אביב, קידם אותי כשחקן ואת כולנו כבני אדם. כעבור שנים פגשתי את פולי הגשש וסיפרתי לו על אביו הנערץ".
הוא עלה לבוגרים, שם, כמו רבים אחרים, נתקל בסיפורי חדר הלבשה ממדרשו של דוביד שוויצר. "הפועל תל אביב נהגה להתלבש בחדר ההלבשה בין היציעים 7 ו-8, הוותיקים למעלה, הצעירים למטה. ערב אחד עליתי לקומה העליונה, שם היה המאמן שוויצר. הוא ראה אותי, שפשף את המשקפיים וצעק לעברי 'מי אתה, פישר קטן, רד מהר למטה, לא קרעת עוד זוג נעליים כדי להיות כאן".
המועדון סידר לו שירות צבאי בפיקוד הנח"ל ברחוב יפת ביפו. "רס"ר הבסיס היה אוהד הפועל תל אביב, אבל כשלא קיבלתי הזדמנויות לשחק בהרכב, ביקשתי מההנהלה לעזוב לקבוצה אחרת. העבירו אותי להפועל הרצליה בליגה השנייה. רס"ר הבסיס קרא לי לחדרו והבהיר לי כי אחרי עזיבת הפועל תל אביב הוא צריך לפנות מקום לשחקן אחר של האדומים ואותי הוא מעביר לשרת במחנה 80, ואכן הועברתי לשם בטיל. הרצליה? לא התלהבתי לשחק שם, ביקשתי לעבור למועדון אחר, אבל הם סירבו. הודעתי להם שאני פורש מכדורגל, עזבתי והייתי בלי קבוצה, חייל במחנה 80".
פרישה? לא בדיוק. "שירתו שם שחקני כדורגל רבים, בעיקר מהפועל חדרה. הצטרפתי למשחקים ובלטתי במיוחד. החלה כמדי שנה אליפות צה"ל, המאמן לייזר שפיגל חיפש שחקנים לסגל והגיע אלי. עשינו מחנה אימונים בן מספר שבועות, נבחרת הנח"ל בה נכללו שמות כמו שהרבני, לפרדון, רוני מוסקוביץ', רוני שורוק, שרגא בר ועוד. עלינו לגמר האליפות נגד פיקוד ההדרכה. עשרת אלפים צופים הגיעו לאצטדיון האוניברסיטה בירושלים והמשחק הועבר בשידור חי ברדיו בגלי צה"ל. זכינו בגביע הרמטכ"ל".
ואז הגיעה ההצעה ההיא.
הוא מספר על העיר בסוף שנות ה-60. "הגעתי להפועל חדרה לליגה השנייה, אז ליגה א' מחוז צפון. היו 3 קבוצות מחדרה ששיחקו איתנו - מכבי חדרה והפועל נחליאל. היו משחקי דרבי גדולים, אהבה גדולה לכדורגל, אבל הפועל חדרה הייתה במוקד. אוהדים רבים הגיעו למגרש המיתולוגי לצפות במשחקים. השם הגדול שעליו דיברו לפני שהגעתי היה בנימין בלנרו. ראיתי אותו משחק עוד קודם גם בנבחרת ישראל, בלנרו ז"ל היה כמו ג'ורג' בסט עבור חדרה".
ב-1969/70 עלה לליגה הלאומית. "עונה גדולה, מקום ראשון בליגה א' צפון, הקדמנו את הפועל הרצליה. המאמן היה שמואל פרלמן, ובלטו אצלנו שולם שוורץ, אברהם סלו ופסח טיטלמן. זו הייתה עונת חלומות שלי".
ויש גם סיפור עם הפועל תל אביב. "הפועל חדרה שיחקה במשחק מוקדם בבלומפילד נגד שמשון תל אביב. המאמן שלנו היה דב מליס, הפסדנו אמנם 1:0, אבל היה לי משחק מעולה. אוהדי הפועל תל אביב עשו מהומה, הם לא הבינו איך שחררו אותי".
במהלך התקופה הכיר את רעייתו מירי. "אחרי אחד האימונים יצאתי עם חברים לאכול וימפי שהיה פופולארי אז. מרים, מירי, הייתה שם עם בן דוד שלה. שאלתי מי הנערה, אמרו לי. קמתי, עברתי לידה ונתתי דחיפה בכוונה והשתייה שהיא לגמה עפה עלייה. ביקשתי סליחה, היא שאלה את בן הדוד מי זה האבי ארגז הזה. הוא הבהיר לה שזה כדורגלן נערץ, מכוכביה של הפועל חדרה. המפגש הוביל לחתונה בתל אביב , הזמר אריס סאן שהיה חבר קרוב של אבא לא היה יכול להגיע, אבל שלח כשי את התזמורת שלו".
אביו עזר לו כלכלית. "הוא רכש עבורנו דירה ברמת גן, אבל היה לי קשה להגיע באוטובוסים של אגד לאימוני הפועל חדרה. בדרך חזרה הבייתה הייתי נרדם באוטובוס מרוב עייפות ומפספס את הירידה".
היום הוא נשוי פלוס שניים, גלעד ועידו, עם שני נכדים, תובל ובר. "אני מתגורר היום בבית פרטי עם גן יפה בשכונת ברנדס בחדרה. יש לי שני בתי ספר לכדורגל בקיסריה ובמושב תלמי אלעזר עם 150 ילדים, מכיתה א' עד כיתה ז', אני המאמן ולצידי שני עוזרים".
בחזרה ללאומית, חוויה שלא הייתה פשוטה עבור המועדון. "לא נשרנו לליגה השנייה בזכות שלושת המשחקים האחרונים, נגד היריבות שלנו בתחתית . ניצחנו את בני יהודה במכתש 0:1 משער שלי לרשת של שמואל מליקה, עוד גול שלי בדקה ה-88 לשוער מכבי פתח תקווה שלמה קיל וניצחון על הכח רמת גן".
למרות מעמדו המקצועי, את המעמד הכלכלי לא הצליח לשדרג. "קיבלתי 200 לירות, אהבתי לשחק כדורגל ולא דיברתי על כסף. אחרי שהוזמנתי לסגל נבחרת ישראל, ביקשתי מראשי המועדון שכר של 700 לירות, או שאני עוזב ונכנס להסגר. אמרו לי שיש לתת רק 400 לירות".
ואז הגיע מהלך מדהים של אבא שלך.
"אבא שלי נסע לחדרה, נפגש בחשאי עם שפירא וסיכם איתו בלי שידעתי כי הפועל חדרה תשלם 400 לירות והוא יעביר להם בכל חודש עוד 300 לירות כדי שהם ישלמו לי את בקשתי שעמדה על 700 לירות לחודש. לא ידעתי על ההסכם הזה במשך שנים".
בהמשך עבר להתגורר בעיר. "כאמור היה לי קשה להגיע לאימונים, השחקנים בקבוצה רצו אותי שם, ביקשתי מההנהלה שיעזרו לי בדירה. אבא שלי נפגש עם ההנהלה, הציע להם לרכוש לי דירה, והתשלום יהיה משותף, חצי המועדון, חצי על חשבון אבא. ואכן, רכשו לי דירה תמורת 24 אלף לירות, הפכתי לחדרתי בלב ובנשמה".
הסיפור שמעיד יותר מכל על השכר במועדון היה עם הכוכב שלום שוורץ. "שולם היה היהלום של הפועל חדרה, בן אדם מדהים, כדורגלן על. לא ידעו איך להתנהל מולו, שחקן כמו בלנרו שנולדים פעם בדור. היינו חברים טובים, היה כמו אח שלי. לפני משחק ביתי נגד מכבי תל אביב, כשעדיין התגורר בנווה חיים בבית קטן, שוורץ ביקש מהמועדון שתי מיטות עבור ילדיו, מהלך שלא מיהרו במועדון לבצע. הוא סיפר לי כי לא יגיע למשחק נגד מכבי תל אביב אם לא יקבל את מיטות הנוער. הוא לא הגיע לאספת הקבוצה לפני המשחק אצל קיצ'י כהן. המאמן אריה רדלר ביקש ממני למצוא את שוורץ, אבל הוא התחבא. רדלר ביקש להשאיר את משבצת השחקן ה-16 ריקה, אמרתי לו ששוורץ לא יפקיר את הקבוצה.
"מכבי תל אביב הובילה 0:1. רחש אדיר בקע מכיוון הקהל, שולם נכנס למגרש דרך השער הקטן. הוא מיהר להתלבש אחרי שהובטח לו כי המיטות יגיעו אליו ביום ראשון. שוורץ אמר לי 'תן לי את הכדורים הנכונים, אני אבקיע וננצח אותם' . בתצוגת כדורגל ענקית הוא כבש צמד והפועל חדרה ניצחה בסיום 1:3. כולם רצו אליו בסיום, הוא אמר שלא הוא המנצח, 'לכו לכל החברים שלי'. ביום שלאחר מכן המיטות נמסרו לו. תראו איך היה היחס לכוכב הענק הזה, ריב על שתי מיטות ילדים, שלא לדבר על הריצה למקלחות בסיום האימונים כדי להספיק להתקלח עם מים חמים, או לרוץ לבנק בכל 5 בחודש לבדוק אם המשכורת נכנסה".
ויש לו עוד סיפור על שוורץ. "שיחקנו נגד מכבי תל אביב בבלומפילד, הפסדנו להם 2:1. ביציע ישבו סקאוטים מגרמניה, הם הגיעו לצפות בשחקני מכבי תל אביב, אבל בסיום דיברו רק על שחקן אחד- שוורץ. הגרמנים הגיעו אליו הבייתה והזמינו אותו להתרשם בהנובר. שוורץ קיבל אישור וטס לגרמניה למספר שבועות, אבל היה לו קשה להיפרד מישראל ומהמשפחה, למרות חוזה כספי מצוין. בהמשך, כאשר שוורץ הפך לאיש עסקים מצליח בחדרה, הוא היה איש של נתינה, איש צדיק שהפועל חדרה קרויה בצדק על שמו".
היה להם את הקישור הטוב של המועדון בכל הזמנים: "יוסי סופר, אברהם סלו ואני. היו"ר נתן שפירא הביא לאימון הקבוצה עולה חדש מברית המועצות, שמו היה שוסטר. הוא ידע לדבר בנוסף לרוסית רק יידיש, שפה ששולם שוורץ שלט בה, השאר לא הכירו. התברר שהוא היה ברוסיה מאמן אגרוף מוכר. שוסטר נתן לפני אחד המשחקים את ההרכב ואת הטקטיקה וביקש משוורץ לתרגם. שוורץ אמר: "תקשיבו טוב, אין למאמן מושג בכדורגל, תשחקו כמו שאתם יודעים".
בעונת 1974/75 הגיע נחום סטלמך. "סטלמך 'ראש הזהב' היה נערץ עלי כשחקן הפועל פתח תקווה וקפטן נבחרת ישראל. צפיתי בו בתקופתו מכדרר, בועט ונוגח וניסיתי לחקות את הכדרור שלו. כמאמן הערצנו אותו, והוא הביא בעונת 1974/5 את העונה הטובה למועדון עד אז - מקום 7 בליגה העליונה והגעה לחצי גמר גביע המדינה, כשעברנו בדרך במשחקים גדולים כפולים את הפועל באר שבע ומכבי נתניה. בחצי הגמר פגשנו את בית"ר ירושלים, ספגנו שער בדקה ה-119, הפסדנו 2:1. זה כאב מאוד לכולנו".
באותה עונה זכתה הקבוצה בגביע הליגה. "ניצחנו במשחק הגמר את הפועל תל אביב 0:1 מגול של שמואל יעקובובסקי לעיני 17 אלף צופים, שלושת אלפים מחדרה. הייתה לנו קבוצה. את הגביע העניק לי מיקה אלמוג. אין היום חלוצים כמו יעקובובסקי, מספר 9 אמיתי חזק ומהיר, גולר משובח ומשחק ראש מעולה, בחור נאיבי ואהוב עלי. אחרי שפרש וחלה עזרתי לו באהבת אמת אליו, דאגתי שיחזור מפתח תקווה להתגורר בחדרה. חבריי ואני היינו לצדו, מותו היה כאב גדול עבורי" .
וכמו בימים ההם, הייתה גם הצעה למכירת משחק. "ערב אחד ישבו אצלי בבית השוער יואל שוהם, יעקובובסקי ושוורץ ושיחקנו קלפים. דפקו בדלת וכשאשתי פתחה שניים ביקשו שארד. ירדתי והיו בפתח שני גברתנים, הם ביקשו עבור קבוצתם בני יהודה שנאבקת נגד הירידה שלא אתאמץ, סיפרו כי חזרו עכשיו משולם שוורץ שהסכים. שולם, תבין, היה אצלי בסלון. הם הבהירו שלאבא שלי יש חנויות בתל אביב והם מכירים אותם. ביקשתי מהם לעזוב, במשחק כבשתי שער מבעיטת קרן, ניצחנו 0:1, לתל אביב לא הגעתי במשך מספר שבועות".
בעונת 1980/81 פרש מכדורגל. "שפל מקצועי, הפועל חדרה ירדה מהארצית לליגה א', אחרי 14 שנים הגיע הזמן לעזוב. שיחקתי עוד בהפועל גבעת אולגה, ברמת השרון, מכבי חדרה בליגה השלישית ואחרי קורס מאמנים אימנתי בין השאר במכבי זכרון יעקב ומכבי חדרה".