אחרי שהביאה זהב באליפות העולם בדוחא, קטאר לפני שנה וחודשיים, ענבר לניר נכנסה למעגל אחר. היא טיפסה למקום ששמור לגדולים באמת. אלה שתולים בהם תקוות אולימפיות. היא לא היתה בעמדה הזו לפני 3 שנים בטוקיו. היא אפילו לא נספרה אז בהישג הקבוצתי. העדיפו על פניה בבירת יפן את תמנע נלסון לוי, גילי שריר ורז הרשקו כנציגות הבנות בנבחרת, שזכתה בארד באולימפיאדת הקורונה.
אליפות העולם בשנה שעברה מיקמה אותה כבר במקום אחר וכשהיא חזרה הביתה עם הזהב, הישג שהיה שמור עד אז רק לשגיא מוקי וירדן ג'רבי, היה ברור שהיא תלך עד הסוף גם בפריז. גם כילדה, הדרך לא היתה קלה. היא התחילה בבלט, בהתעמלות אמנותית, וכשבחרה בג'ודו גילתה שהסביבה הקרובה לא מפרגנת לילדה שעושה איפונים לבנים.
אתמול כאן בגמר היא לא היתה ראויה להפסד בכרטיסים צהובים. זה הכי לא הג'ודו של ענבר לניר לסיים גמר אולימפי בהפסד על עונשים. היא הרי תמיד נמרצת, תמיד אנרגטית, תמיד תוקפת ותמיד אוהבת להכריע מהר. את הגרמנייה וההולנדית ניצחה עם עליונות בולטת, אז להפסיד זהב בגלל החלטת שיפוט מעוררת מחלוקת? לניר היתה ראויה וצריכה לזכות כאן בזהב. האיטלקייה לא יותר טובה ממנה.
התקווה היתה אמורה להתנגן אמש בשאן דה מארס, אבל אולי היא תתנגן כאן הלילה עם זהב של רז הרשקו. אבא של ענבר, רונן לניר, למד עם יעל ארד בשכבה. את הפרוייקט של בתו צריך ללמד בקורס למאמנים במכון וינגייט. ככה בונים ספורטאית אולימפית, ככה מייצרים אלופה אולימפית, גם אם היא עוזבת את פריז עם צבע הכסף ולא הזהב.