השאן דה מארס ארנה הוא בינתיים האולם שרואה כאן הכי הרבה דמעות של ספורטאים ישראלים. צריך כמובן לקחת הכל בפרופורציות כי בסוף זה רק ספורט וכשאתה כאן בפריז, הלב והראש גם יחד נמצאים עם מה שקורה בארץ.
אבל זו בכל זאת אולימפיאדה והספורטאים מחכים לה ארבע שנים, הגם שהפעם הם היו צריכים להמתין לה שנה אחת פחות מאז טוקיו 2021.
הארנה של השאן דה מארס היא בסך הכל אולם די מאולתר בו עושים ג'ודו, אבל עבור ישראל ששולחת בערך שביעית מהמשלחת שלה רק לענף הזה, יש ציפייה גדולה לחזור עם משהו מוחשי ביד. לשוב לארץ עם מדליה. אנחנו באמצע הדרך בדיוק בג'ודו. שישה מתוך 12 הג'ודאים כבר סיימו כאן עם המון דמעות בעיניים. התקשו על המזרן, נאלצו בעיקר להסביר אחרי. הם מקבלים ברוב התחרויות יריבים שמדורגים מעליהם. כאלה שנמצאים במיקום יותר טוב בדירוג העולמי.
אבל ששת ההפסדים בכל הקטגוריות עד כה, השאירו הרבה כאב ועצב. טוהר בוטבול אתמול (שני) דיבר יפה במיוחד. הזכיר באמת שבסוף הוא רק עוסק בספורט. קרץ לעבר היריבים שלא לוחצים להם ידיים וקבע שהם הקורבנות של המשטרים שלהם.
היום יעלו על המזרן גילי שריר ושגיא מוקי, ואין עליהם לחץ גדול מדי. ענבר לניר ורז הרשקו בימים חמישי ושישי בהתאמה כבר יהיו שתיים שכולם ישימו את העיניים כאן ובארץ עליהן. הבוקר, שריר ומוקי עוד יכולים ליהנות מתחושה מסויימת של אנדרדוג. שניהם לא פייבוריטים למדליות, שניהם יפגשו עוד בסשן של הבוקר יריבים בכושר ובמיקום טובים יותר. בטוקיו שניהם כשלו בקרבות האישיים והיו שותפים פעילים מאוד למדליה הקבוצתית.
מוקי הוא הבייבי של אורן סמדג'ה. תמיד זה יהיה ככה ולא משנה בני כמה הם יהיו. הם הלכו כברת דרך עצומה עד מדליית הזהב באליפות העולם וכאבו יחד את הטרגדיה האישית של המאמן עם נפילת בנו עומר. אין סגירת מעגל מרגשת ממדליה היום של מוקי כאן, כזו שתייצר זיכרון מצמרר לעומר סמדג'ה.
זה עיתוי מאוד מאתגר להשלמת המשימה הזו, ולא צריך להפיל הכל על הכתפיים של מוקי, אבל מצד שני זו אולימפיאדה - וכאן נכתבות האגדות.