אתם יודעים, המשחקים האולימפיים הם לא רק פסגת הספורט, הם האפשרות שלך לרכז מול העיניים את כל הגלדיאטורים הנערצים של התקופה: נדיה קומאנץ', יוסאין בולט, מייקל פלפס, קרל לואיס, ג'קי ג'ויינר-קרסי, אמיל זאטופק, ת'אופיליו סטיבנסון, בוודאי מייקל ג'ורדן ומג'יק ג'ונסון. מי שמסתובב בכפר האולימפי ובארנות המשגעות, מעלה דופק גם בלי לרוץ או לשחות. זה יכול להיות משיא עולמי, מתחרות שמסתיימת בפוטו פיניש, מקרב אדיר בכדוריד, גם משירת ההמנון האיטלקי על ידי צוות השידור של ה'ראי'.
את כל אלה - ועוד - ראיתי באולימפיאדת סידני 2000. כולל מדליית ארד ישראלית ביום האחרון של המשחקים. אבל שום דבר לא הכין אותי לאחד הבקרים האחרונים באקואטיק סנטר, קומפלקס השחייה המרהיב בפארק האולימפי. השכמתי קום כדי לצפות ביואב ברוק שוחה במוקדמות ה-100 מטר חופשי. ברוק שובץ באחד המשחים האחרונים במוקדמות, אבל מאחר והמשחה נמשך פחות מדקה, חששתי שאפספס אותו, והגעתי מוקדם.
על האדנים עמדו שלושה. שחיין מניג'ר, שחיין מטג'קיסטן ושחיין מגינאה המשוונית. שאלתי סביבי מסקרנות למה שלושה, וענו לי שזה משחה הזמנה. כלומר, אלה שחיינים שלא קבעו מינימום אולימפי, אלא קיבלו הזמנה למשחקים. שניים מהם היו לבושים כמו השחיינים בתחילת המילניום: עם חליפת שחייה מכף רגל ועד ראש. השלישי, אריק מוסמבאני מגינאה המשוונית, היה לבוש סליפ, כמו מרק ספיץ ב-1972. הוא לא נראה כמו שחיין, והשרירים שלו לא נראו כמו של שחיין, אבל שום דבר עוד לא היה חשוד. אי אפשר לצפות ללא מצופה.
החברים מניג'ר וטג'קיסטאן, פישלו וקפצו לפני יריית הזינוק. מוסמבאני נותר על האדנים, בהלם מהירייה. אחרי שניות ארוכות של מבוכה, התברר לו שהוא נשאר לבד במשחה. הם נפסלו. לקח לו בערך שנייה לזנק אחרי הירייה השנייה. ואז הוא החל לשחות כמו שנראנו בשיעורי השחייה בבריכת הניצחון בחולון. תנועות פראיות עם הרגליים, וכוח סחב מהידיים בלבד.
רק מאוחר יותר הבנו שהוא נכנס לעולם השחייה 8 חודשים לפני התחרות, מעולם לא ראה עד אותו בוקר בריכת שחייה אולימפית באורך של 50 מטר, ואת שיעורי השחייה שלו עשה בבריכת מלון במלבו, בירת גינאה המשוונית, שאורכה היה 12 מטר, והיא הייתה פתוחה מדי יום רק בין השעות 5 ל-6 בבוקר. בואו נגיד שיש סבתות בבריכת גורדון שידעו לשחות משמעותית טוב יותר, ואולי מהר יותר, מאריק מוסמבאני באותו בוקר.
מוסמבאני שחה מאוד לאט, כלומר שחה בנמרצות, אבל לא באמת שחה או התקדם. אבל זו הייתה רק הבריכה הראשונה מתוך שתיים. בבריכה השנייה התחלנו להבין מה קורה. מוסמבאני איבד כוח, השרירים כבר לא נענו לו. הוא חבט במים, הוא בקושי הצליח להעביר ידיים בתנועת חתירה ולפי זה שראשו התרומם פחות, אפשר היה להעריך שהוא בולע מים.
זה הרגע ששאלתי למה המציל לא קופץ. אבל אין מציל בבריכה אולימפית. מה שהציל את מוסמבאני הייתה העובדה שב-30 המטרים האחרונים שגמא בקושי, התרוממו למעלה מעשרת אלפי יושבי היציעים והריעו לו כאילו קת'י פרימן, האתלטית האוסטרלית, נכנסה לישורת האחרונה בריצת ה-400 מטר. מוסמבאני הגיע לגדה והיה לאגדה. האקואטיק סנטר רעד. הוא לא רעד ככה אחרי שואן הוגמונד ההולנדי זכה במדליות זהב, גם לא שצ'לסי קלינטון נכנסה ליציע. הוא רעד כי מוסמבאני גילם בדקה ו-52 שניות, את מהות הספורט.
כמו גבי אנדרסון-שייס השווייצרית שקרטעה לקו הסיום של מרתון אולימפיאדת לוס אנג'לס ב-1984 כי חסרו לה נוזלים ומלחים והיא הייתה במצב של התייבשות, או דרק רדמונד שקרע את ההאמסטרינג במטר ה-150 של ריצת ה-400 באולימפיאדת ברצלונה 1992, והלך, ממרר בבכי ונתמך, 250 מטר עד לקו הסיום. גם אריק מוסמבאני הגיע לקו הסיום, יותר מדקה לאט מהזוכה בזהב, כמעט דקה לאט מבת ארצו, שסיימה אחרונה אצל הנשים. אריק מוסמבאני גילם את אמרתו החשובה של הברון פייר דה קוברטן, שהמציא יותר מ-100 שנה לפני כן את המשחקים האולימפיים: "לא הניצחון חשוב, אלא ההשתתפות".
נכון, משחקים אולימפיים הם לא מקום לסתם ספורטאים, אין מספיק מקום בכפר האולימפי למיליארדים שעוסקים בספורט, אבל אם כבר הגעת לשם - תסיים. מוסמבאני שיפר בהמשך את התוצאה שלו כמעט בדקה, הוא אפילו אימן שחייה. באותו הבוקר שטוף השמש בסידני הוא היה הספורטאי הכי גדול בסביבה. אלה היו בסך הכל 100 מטר של שחייה, ועוד בסגנון חופשי, אבל הם היו בשבילו 100 מטר של תהילה. והוא בסך הכל ניסה לחזור הביתה בשלום.