ברזיל זכתה בשלושה מונדיאלים בין 1958 ל-1970, ספרד זכתה בשלושה יורואים בין 2008 ל-2024. ברזיל הייתה מחויבת לז'וגו בוניטו - הכדורגל היפה - ואילו ספרד נטלה את תאריה (וגם את מונדיאל 2010) בזכות מחויבות לכדורגל המודרני.
ההשוואה הזו יכולה לקומם הרבה אנשים. אחרי הכל, לזכיות ההן של ברזיל היה קשר מובהק לנוכחותו של פלה, שפרץ ב-58', וזהר ב-70', אבל הכדורגל שהצליח כמעט בלעדיו ב-62', הוא זה שהכתיב את השליטה הברזיליאית בכדורגל העולמי. עובדה, גם בלי פלה זכתה ברזיל במונדיאלים של 1994 ו-2002, כי הייתה מחויבות לז'וגו בוניטו. ספרד זכתה אתמול ביורו גם בלי צ'אבי ואינייסטה, וייה וטורס. היא זכתה בדרך שבה זכתה ברזיל ב-1970: בעזרת מנטליות מנצחת של כדורגל סוחף, קבוצתי, מדויק ונכון.
מה שהיה נכון לפעם - שחקן על שמפרק כל תבנית - מתקשה להיות נכון היום. רונאלדו התאדה ביורו הזה, גופו של אמבפה היה, אבל ראשו הוצג בברנבאו. ספרד לא תיזכר בגלל לאמין ימאל או ניקו ויליאמס, לא בגלל דני אולמו או פביאן רואיס. היא תיזכר כנבחרת שניצחה את כל שבעת המשחקים ששיחקה בהם בטורניר, בדיוק כפי שברזיל עשתה ב-1970 - חזק, מהיר ואלגנטי.
כדורגל מודרני הוא כדורגל שיש בו תבניות ברורות, אבל כדורגל מודרני מוצלח הוא כזה שבו הדברים שבים וחוזרים על עצמם בכל פעולה. בילד אפ מסודר, מעברים משורטטים, שליטה בכדור ברמה קנאית. לספרד יש את זה באופן מובהק כבר דור שלם. לפעמים זה לא מצליח רק כי אין מאמנים שיכולים לעצב את הנבחרות שלהם ככה. העובדה כי הגול הראשון אתמול של ספרד נולד כתוצאה ממסירה של בן 17 לבן 22, רק מראה שלא משנה מי שמשחק על המגרש - כישרונות צעירים או ותיקים בעלי שם - כולם מחויבים לכדורגל הזה.
להורדת אפליקציית וואלה ספורט לחצו כאן
אנגליה היא בדיוק ההיפך מכל זה. הכדורגל האנגלי הוא פיקציה. אנגליה היא מולדת הכדורגל, מבחינת חוקים ומערכת מסודרת של משחקים, אבל הכדורגל שאנחנו מכירים הומצא בדרום אמריקה. הכדורגל הלטיני על מרכיביו ניצח יותר פעמים בטורנירים רשמיים את הכדורגל העולמי מאשר הכדורגל האירופי, וכשהתחיל לקנן באירופה, דרך הלגיונרים הארגנטינאים והברזילאים - שחקנים ומאמנים - הוא תפס.
מנצ'סטר סיטי היא קבוצה אנגלית, אבל הכדורגל שלה הוא של פפ גווארדיולה. בלעדיו, גם עם הכסף הגדול מהאמירויות, ספק אם הייתה כל כך דומיננטית בפרמייר ליג. סגניתה בשנתיים האחרונות היא ארסנל של מיקל ארטטה. לואיס אנריקה הוליך את פ.ס.ז' לאליפות קלילה בצרפת, וצ'אבי אלונסו הוליך את באייר לברקוזן לאליפות מהדהדת בבונדסליגה. כולם ספרדים.
את הכדורגל העולמי לא מוליכים גארת סאות'גייטים, הם לא יכולים להוליך אותם. סאות'גייט עשה מקבץ נדיר עבור הכדורגל האנגלי, אבל לא הביא שום תואר והוא עשה את זה עם שחקנים שלחלקם הגדול הוטמע הכדורגל הספרדי. אנגליה ניסתה פעם מאמן שבדי או איטלקי, אבל יתכן ואם הייתה מנסה מאמן ספרדי, "הכדורגל היה שב הביתה", למרות שבלי מרכאות הוא באמת שב הביתה, לספרד.
היהירות הבריטית, היא זו שמונעת מהאנגלים לממש כישרונות כמו ג'וד בליגנהאם, בוקאיו סאקה, פיל פודן, דקלן רייס או קול פאלמר, לכדי חיבור מנצח. מה שהיה פעם "הבוקיות האנגלית", שסידרה בלמים בקו אחד, כשכולם שיחקו אחורי-קדמי, או כזו שקידשה הגבהות והפעלת כוח ברחבות, היא זו שחנקה כישרונות כמו גלן הודל או פול גאסקוין. היה כדורגל אנגלי והיה כדורגל קונטיננטלי (יבשתי). המחויבות לכדורגל האנגלי חנקה דורות של כישרונות, למרות שהוא היה כדורגל בסיסי, ואהבנו אותו כי היה פה ערוץ טלוויזיה אחד ששידר אותו ללא הרף ולא הכרנו משהו אחר. היום אנחנו חשופים לכל הסגנונות ומבינים, שהכדורגל האנגלי המתסכל והפרמייר ליג הנהדרת, הם שני דברים שונים. יש שחקנים יותר טובים שהם לא אנגלים ויש כדורגל טוב יותר מעבר לתעלה.
צריך להתעכב על לאמין ימאל. להתעכב לא כי הוא פלה או מראדונה, מסי או רונאלדו. למען האמת, הוא עוד לא השמיט שום לסת. הדבר היחיד שמשמיט לסת הוא שימאל הוא בן 17. ורק לפני כמה ימים אמרנו שהוא בן 16. כשדרור קשטן אולץ לשתף את גיא אסולין במשחק ידידות מול צ'ילה, למרות שהיה בן 16, וכשברוס ארנה עשה זאת לפרדי אדו בנבחרת ארצות הברית בגיל 16, שכחנו שמדובר בנבחרות קקיוניות. כשספרד עושה את זה, צריך להתייחס לזה אחרת, בפרט כאשר צ'אבי היה זה שהציב אותו על המשבצת של עוסמאן דמבלה בברצלונה.
ודי לראות את ימאל משחק, בכזאת בגרות, כדי להבין שמדובר במשהו אחר. זה לא פלה שהגיח ב-1958, והמשיך לשחק בסנטוס גם כשהפך לאייקון. כאן מדובר בשחקן כל כך צעיר שמשחק במועדון הכי נחשק בעולם, צעיר בפרופיל תחרותי כזה גבוה, אפילו ממסי ורונאלדו, אפילו מאמבפה. שחקנים ילידי 2007 שיחקו בעונה האחרונה בנבחרת הנערים, אפילו לא נוער. ימאל כבש בחצי גמר היורו ובישל בגמר עצמו. כדי שלא יהפוך בסוף לאסולין או אדו, הוא צריך להאמין למאמנים שלו ולא למה שכותבים עליו.
זה היה יורו מהיר כמו הכדורגל שניצח אותו. החודש עבר כאילו לא התחיל. ראינו נבחרות מלהיבות - אפילו טורקיה - וראינו שחקנים צעירים שתפסו את מקומם של הדינוזאורים. ראינו אסכולות שקרסו ומאמנים שהתרסקו, אבל בסך הכל, נהנינו מטורניר שהיו בו רק שישה 0:0 וששום משחק מחצי הגמר שלו אפילו לא הגיע להארכה.
בתקופה שבה כדורגל הקבוצות חזק יותר מכדורגל הנבחרות, ושבמקביל ליאו מסי זוכה בעוד תואר קבוצתי לקראת סיום הקריירה, נדמה שהיה יורו בסדר. לא היתה פה יוון של 2004 וגם לא הולנד של 1988 או צרפת של 1984, אבל נציגי שתי הליגות הטובות בעולם נפגשו בגמר, וקיבלנו אפילו דרמה של הדקות האחרונות, שבעצם הייתה תמצית הדרמה של הדקות האחרונות לאורך כל היורו הזה. לא רק ספרד זכתה. גם אנחנו זכינו.