ימים ספורים לאחר שאוהדי אנגליה השתלטו לחלוטין על דיסלדורף וגמעו כל ליטר בירה פנוי, החגיגה האמוציונלית והספונטנית נדדה 60 קילומטרים מערבה ליעד הבא- דורטמונד. עשרות אלפי אנגלים בכל פינה שותים, נהנים ומזמרים בלחן עממי את הפזמון הידוע, 'Don't take me home!',מקווים שהחגיגה האדירה שלהם עד כה בגרמניה לא תסתיים לעולם. ומדוע שהיא בכלל תגיע לקיצה בקרוב?
אז נכון, שאנגליה מבחינה מקצועית רחוקה מלהרשים וגירדה ניצחונות בשלבי הנוק-אאוט כשהייתה כבר עם רגל וחצי בדרכה לשדה התעופה הית'רו במערב לונדון, אבל עבור האוהד הממוצע של שלושת האריות ההופעות עד כה בטורניר הן היסטוריה רחוקה. נכון שעם העוצמות ההתקפיות שעומדות לרשות גארת' סאות'גייט ועוזריו התקווה הייתה לראות אנגליה יוזמת, התקפית ודינמית שתשטוף את כר הדשא עם הופעות קרובות לשלמות, במיוחד לנוכח היריבות עמן התמודדה עד כה. אבל בראיה רחבה וריאלית יותר, האוהדים האנגלים מעדיפים לאמץ קו מחשבה של 'זכרון קצר' בלבד. הניצחונות בשלבי הנוק-אאוט הושגו (פעמיים) בדרך הכי 'לא-אנגלית' שהונחלה לאורך השנים, כששלושת האריות שבו מפיגור, מצאו פתרונות והוכיחו עליונות מנטלית ברגעים המכריעים ביותר.
הציפייה לראות את הגרסה הקרובה לשלמות של פיל פודן, דקלן רייס ובוקאיו סאקה, שמציגים בפרמייר ליג עליונות על בסיס שבועי, התחלפה למציאות שונה שאנגליה נאלצה להסתגל אליה, תוך הפנמה אמיתית שכדורגל נבחרות בטורניר גדול שונה בתכלית מכדורגל מועדונים אינטנסיבי ויומיומי. בסופו של יום, פרט למארחת גרמניה (שכבר הודחה) וספרד שהרשימו יותר מכל ביורו עד כה, אנגליה נמצאת באותה קטגוריה (לא ממש מחמיאה) של נבחרות אחרות כמו צרפת שהצליחו לדלג שלב אחר שלב תוך הצגת כדורגל בינוני למדי, ובמרחק שנות אור ממיצוי הכשרון שקיים במאגר הלאומי.
להורדת אפליקציית וואלה ספורט לחצו כאן
ועדיין, לקראת העימות החזיתי מול הולנד בשלב חצי הגמר, האמונה האנגלית היא שדווקא בערב עמוס רגשות באחד האצטדיונים האייקונים ביותר ביבשת נזכה לראות את אנגליה האמיתית עם כדורגל אטרקטיבי ופורה שינחית מכה עוצמתית על היריבה בכתום. צריך גם להדגיש עם העובדה (שכל אוהד אנגלי אובייקטיבי כנראה יסכים איתה) שעד כה אנגליה נהנתה מהגרלה קלה יחסית, החל משלב הבתים ועד המפגשים שלה עם יריבות נחותות ממנה בשלבי ההצלבה.
בכל תסריט אחר בו אנגליה הייתה מוצאת עצמה בצד השני של הגרלת המשחקים, המסע האנגלי לעבר זכייה ביורו ככל הנראה הייתה מסתיים מוקדם למדי במידה וזהות היריבה הייתה אחת ממעצמות היבשת, שהיו משכילות (בקלות יחסית כנראה) לחשוף את החולשות המובהקות האנגליות ולדלג מעל שלושת האריות.
אולם אלו רק תיאוריות בשלב הזה של הטורניר בו אנגליה עדיין מחפשת זהות מקצועית ומצליחה לגרד ניצחונות, שלב אחר שלב, שחלילה לא פוגעות באהדה ובגל הטירוף והתמיכה לה היא זוכה מאוהדיה. מעל חמישים אלף אנגלים התכנסו בדורטמונד ב-48 השעות האחרונות ולצד הקהל ההולנדי הכתום, הצבעוני והסימפטי יוצרים סינרגיה חיובית ברחובות העיר הגרמנית, ובעיקר נותנים דוגמא מרגשת לחוויית הצפייה ביורו באופן האבסולוטי ביותר.
העובדה שהארי קיין (שחווה עד כה טורניר מאכזב במיוחד) התקשה בימיו בפרמייר ליג מול וירג'יל ואן דייק, שלהולנדים יש נציגות רחבה בליגה האנגלית בעמדות שונות (כולל על הקווים, עם מנג'ר שאימן בשני מועדונים אנגלים שונים בעברו) והמומנטום האדיר שהאורנג' מגיעים איתו לאחר שדרוג מקצועי משמעותי בשלבי הנוק-אאוט מעניקים להולנדים ביטחון עצמי גדול לקראת הקרב על הכרטיס היוקרתי לגמר בברלין.
כשבפאבים השונים ברחבי דורטמונד משמיעים שוב ושוב בימים האחרונים באופן אינטנסיבי את הלהיט האנגלי מיורו 96', 'It's coming home…', נדמה שעבור האוהדים האנגלים פשוט אין אופציה אחרת בארסנל המחשבות. אנגליה כבר הייתה שם, בגמר אליפות אירופה על אדמתה, לפני שלוש שנים וקרסה ברגעי האמת, ואוהדי שלושת האריות מפנטזים על סגירת מעגל מרגשת בבירת גרמניה. היכולת לשנות, להתאים ולהגיב תוך כדי תנועה היא 'נוסחת הקסם' כדי ללכת עד הסוף גם - ובעיקר- כשמדובר בטורניר גדול,
ואנגליה הנוכחית בוגרת ומנוסה מספיק כדי לעשות זאת. שני משחקים בלבד מזכייה בתואר בו מעולם לא זכתה, שלושת האריות ואוהדיה המשולהבים מצפים בכיליון עיניים למפגש הישיר עם ההולנדים בדורטמונד, כדי לעשות צעד ענק בדרך 'להשבת הכדורגל הביתה', כדבריהם.