ירון אדיב, אתה מגדיר את עצמך כאיש ימין, שייך למחנה בנימין נתניהו. אתה אומר 'אני ביביסט'?
"בהחלט כן. אני זוכר את בר המצווה של אחי אבינועם באולם גיל ברמת גן. לאירוע הגיע מנחם בגין באיחור, בכניסתו המוסיקה פסקה באחת, מזלגות נפלו לנוכחים מהידיים, דממה של כבוד לאיש באולם. מאותו אירוע החלטתי להיות איש ליכוד, כל המשפחה כולל אמא הם בצד של הליכוד ונתניהו, המשפחה של אבא הם מפלגת העבודה. אני חבר תנועת הליכוד ומשתתף בקביעות בהפגנות הימין וגאה בכך. אני ביביסט מוביל".
אדיב נולד ב-10 בספטמבר 1957. "אבא מאיר ז"ל היה ראש הסדרנים של הפועל רמת גן במכתש במשך שנים רבות. הוא היה במשך שלוש שנים הנהג של המנהיג מנחם בגין. אמא רחל לבית סטפנסקי היא הבת הראשונה של בית שערים, הוריה היו ממקימי הישוב והיא הייתה לוחמת בפלמ"ח. אנחנו 4 ילדים, שתי בנות ושני בנים, התגוררנו בתפר של רמת גן ורמת עמידר".
ביסודי הוא למד בבית הספר פרדס ואז נטש. "על המשך הלימודים בתיכון ויתרתי מראש, למדתי את מקצוע האינסטלטור, השקעתי המון עם החבר'ה במשחקי הכדורגל בשכונה".
כבר בגיל 8 הצטרף להפועל רמת גן ("הייתי נוכח מאחורי השער באליפות ההיסטורית בעונת 1963/64"), אבל מהר מאוד חצה את הכביש, תרתי משמע. "אחרי הנערים בהפועל רמת גן עברתי לרמת עמידר. המעבר היה כדי שכרטיס השחקן שלי יהיה ברשותי, שיחקתי עם אלי דואן ורחמים שלום, לקראת הבוגרים חזרתי עם הכרטיס ביד להפועל רמת גן".
הוא עלה לבוגרים עם סוללת כוכבים אדירה. "שיחקו שם רוני קלדרון, שמעון שוחט ודוד פרימו. המשחק הראשון שלי היה במגרש הישן וההיסטורי בנצרת נגד אחי נצרת, כי המועדון החליט לשלוח לשם שחקני נוער ורק מספר קטן של בוגרים. עשיתי משחק מעולה בהגנה, סיימנו ב-0:0 מצוין".
הצבא היה סיפור בפני עצמו. "הייתי אמור לקבל תפקיד של ג'ובניק, אבל ויתרתי לחברי רוני נכטיילר ז"ל . רציתי להתגייס לצנחנים, אבל שלחו אותי לחיל השריון. היה קשה לשלב כדורגל עד שעברתי בעונת 1975/6 להפועל פתח תקווה. הגעתי למועדון היסטורי מפורסם, חשבנו בתחילת העונה על הצמרת הגבוהה, עם שחקנים כמו מוישיק שוויצר, בוריס נורמן ואחרים, אבל זו הייתה עונה שהלכה הפוך מקצועית - המאמן רדלר עזב, הגיע בועז קופמן להציל את המועדון מנשירת ליגה היסטורית, אבל במחזור האחרון הפסדנו להפועל כפר סבא והיינו אחת מארבע יורדות לליגה הארצית. המשכתי שם עוד שנתיים ועברתי לבית"ר תל אביב של יעקב גרונדמן".
האחרון, הוא מספר, הוא שיזם את המעבר. "גרונדמן היה מאמן אהוב ונערץ עלי, ביקש שאגיע איתו לבית"ר תל אביב. נפגשנו אצל מיקי מנדלבליט בחנותו ליד שוק בצלאל. כעבור שיחה קצרה הכול נסגר בלחיצת יד איתו. אני בית"רי, התרגשתי לעבור לשם".
לא היה קל לו באותה תקופה. "היו ימים אחרים בכדורגל. עבדתי כאינסטלטור ונגרות בניין. התעוררתי בשעה 04:00 לפנות בוקר. כעבור שעה אספתי את הצוות שעבד איתי לעבודה בבניינים. עם הבגדים המלוכלכים הקדמתי להגיע לעשות אימוני כדורגל טובים. בערב יצאתי לחברים לבילוי ביתי מפנק".
מוטל'ה שפיגלר הגיע לבית"ר תל אביב. "הייתה תקופה מעולה תחת מוטל'ה שהוא עילוי, התאמנתי אצלו בהתלהבות ובמשחקים התאמצתי מאוד שנצליח, תקופה בלתי נשכחת מבחינתי".
הוא ביקש משפיגלר לעבור לבית"ר אחרת, מירושלים. "הוא ביקש ממני להמשיך עונה נוספת, ואחר כך יצא איתי לצרפת למצוא לי קבוצה. הבהרתי לו שאני לא אוהב להתאמן כמו שזה באירופה, ואני לא אוכל את האוכל האירופי. ביליתי בבוקר בחוף מציצים , שמעתי את השריקה המוכרת של אבא שלי. הגעתי אליו עם מכנס קצר וגופיה, היעד היה מגרש בית וגן פגישה עם היו"ר יוסי ז'רז'בסקי. לקחנו בירות קרות בצידנית לדרך. נכנסנו לפגישה ואחרי השעה 16:30 יצאנו החוצה בסגירת הסכם. בחוץ היה קור אימים, חוויה לא אהובה עלי. סבלתי בירושלים מהקור, ביחוד כשהגעתי לאימונים וישבתי בחוץ".
זו הייתה עונת 1981/2 ובימק"א נרשם אחד האירועים המפורסמים בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי. "במצב של 1:1 כבשתי גול יפה ועלינו ליתרון 1:2. השופט היה אברהם קליין הגדול, שעמד מולי וסימן עם האצבע לכאורה על שחקן שלנו בשם מימון הנמצא בנבדל. אני פתחתי במפגן הנפת ידיים וצהלה וכל השחקנים שלנו קפצו עלי חוגגים את הגול. כאן שחקני מכבי תל אביב חידשו את המשחק, כשאנחנו לא על המגרש. איוניר כבש שער למכבי תל אביב, לא היה דבר כזה בשום מקום בעולם, בו בזמן חגיגת השער התוצאה מתהפכת. אני בטוח עד היום שקליין היה חייב לעצור את המהלך הבלתי ספורטיבי על כר הדשא. גם אחרי 43 שנים הסיפור הזה בלתי נשכח".
קליין, אגב, מסכים. "השער של אדיב הובקע ממצב נבדל. השופטים שהיו ברשימה למונדיאל 1982, ואני ביניהם, קיבלנו הוראה שלא לאפשר את החגיגות של השחקנים, מצב שהיום מותר ואנחנו רואים זאת אחרי הבקעת כל גול. למרות זאת, אני יודע שטעיתי כאשר אפשרתי למכבי תל אביב לחדש את המשחק. ציינתי את טעותי זו לא אחת ואף כתבתי עליה בספרי 'אמן המשרוקית'".
ההמשך לא היה מלבב. "שיחקנו בחוץ נגד מכבי נתניה האדירה, קבוצה שהביסה קודם את מכבי תל אביב 0:6. אנחנו חטפנו 6:1. במחצית, כשהתוצאה הייתה 1:1, נאמר לי לצאת קדימה, עליתי ומיד ספגנו גול ושערים נוספים במהירות גדולה. הצוות המקצועי הכחיש שאמר לי לעלות קדימה, וטען שלא שמעתי את הוראות שינוי המערך. לא הגעתי במשך חודש למועדון, בסיום העונה עזבתי את בית וגן, עברתי עם יעקב גרונדמן להפועל לוד ובהמשך חזרתי לבית"ר תל אביב, איתה ירדתי ועליתי חזרה לליגה העליונה".
טלפון נוסף מגרונדמן הגיע. "הוא ביקש שאגיע לבני יהודה אותה הוא יאמן, הבעלים שלום גניש הסכים לשחרר אותי, עברתי לבני יהודה".
המפגש עם גד ודוד סולמי היה מרגש. "התאהבתי בשניהם, גד היה עבורי אגדה, לוחם אצ"ל שנידון ע"י הבריטים להוצאה להורג בגרדום בשל ניסיון כושל לפוצץ את כלא יפו. גם דוד היה נערץ עלי. סיכמתי איתם במהירות על חוזה ארוך טווח. ירדנו ליגה ובהמשך עלינו חזרה. המלצתי לגרונדמן להביא לעמדת הבלם הקדמי שחקן צעיר מבית"ר רמלה, קובי סגל, שהפך לאחד הבלמים המובילים בכדורגל הישראלי. בעונת 1986/7, עם יצחק שניאור, תפסנו מקום שני בטבלה. הייתה לי הצעה מהפועל תל אביב, אבל רק סגל עבר לשם עם שניאור".
המשחק שהוביל לפרידה של אדיב מבית"ר ירושלים
הוא עבר להתגורר באילת ולאמן את הפועל אילת בליגה ב'. "גד סולמי חתם לי מהר על המעבר לאילת, דוד שהיה מסוכסך עם אחיו סירב בתוקף. הפכתי למאמן ובין השאר התגלית הייתה השוער רפי כהן. הצעתי אותו לבני יהודה, היא לא התלהבה, אורי קרני מהפועל פתח תקווה היה נבון ורכש אותו ב-50 אלף דולר, זכייה במפעל הפיס".
ואז הגיע יו"ר מכבי פתח תקווה אריה זייף לאילת. "נפגשנו בבר של המלון על בקבוק וויסקי. הוא ביקש שאגיע לשחק תחת המאמן האנגלי ג'ק מנסל, שולם פיצוי כספי להפועל אילת, סודר לי שאגיע בכל יום בטיסה מאילת לאימון, ואחזור בטיסה כדי שלא להעביר את המשפחה".
מה היה סיפור הבר עם מנסל?
"באחת האסיפות בבית המלון ירדתי בחצות לבר וראיתי את מנסל יושב שם, הצטרפתי ושתינו לפחות שש בירות כל אחד עד 2:00 אחר חצות. ההנהלה הייתה בהלם, אבל מנסל הסביר שלא מעניין אותו מה השחקן עושה בזמנו החופשי. אם מחר הוא יהיה חלש, הוא יוחלף ויודח מההרכב. היה דרבי נגד הפועל פתח תקווה, עשינו תיקו והייתי מצוין. בהמשך חזרתי לתקופה קצרה לבני יהודה והחלטתי לפרוש".
היעד הבא היה ארצות הברית. "טסנו, למדתי אצל חברה שבונה בתים מעץ, עיסוק בו אני עובד גם היום. הבן שלי למד בברוקלין בישיבת הרמב"ם, אני הייתי במשך תקופה מורה לספורט שם, יותר בכדורסל. אני גרוש תקופה ארוכה, יש לי בן ובת, וחמישה נכדים נהדרים".
הוא חזר ואת הקריירה סיים בבית"ר פרדס כץ, לאחר שאשר שוורצבוים פנה אליו. "לאחר מספר משחקים קרעתי את השריר האחורי, בגיל 33 פרשתי מעשית מהכדורגל".
אתה הולך למשחקים?
"למעט שני משחקי ההישרדות בסיום העונה האחרונה של הפועל רמת גן, אני לא מגיע למשחקי כדורגל".
מי היו החלוצים שהכי קשה היה לך מולם?
"אין ספק שמול משה סלקטר היה הכי קשה, סלקטר על המגרש היה חיית כדורגל רעה, אבל עם השריקה בחור וספורטאי נהדר. גם מול דוד לביא היה קשה, שחקן אדיר באוויר ועל הדשא".
כלכלית איך השכר היה אז בכדורגל?
"היו אז חוקי שכר שונים מהיום, השכר שלי היה בסדר גמור. לא הייתי מקופח".