החזיקו חזק, לפניכם עומד מטומטם גמור. באמת, כסיל מוחלט. למה? כי אני עומד להמר על תוצאות משחקי רבע הגמר - ועלי להזהיר מראש כי סיכוי טוב יותר שמור למהמר שיקבע את ניחושיו לפי הטלת מטבע. בחודשים האחרונים אני מוצא את עצמי משתמש יותר ויותר בפרשנות הספורט בכלל - והכדורגל בפרט, כמשל. זה קורה דווקא כשהשיחה נודדת אל מחוזות האקטואליה, במסגרתה כל מני אנשים, שנוהגים לקרוא את מכתמיי בוואלה, שואלים אותי "נו, מה יהיה?".
השאלה הזאת משקפת את הרצון הכן של כולנו להבין יותר, ללמוד כדי לדעת. הן אנחנו אנשים תבוניים (לפחות חלקינו) וכדי להצדיק את השיטה, אנחנו מוכרחים לחשוב שהמומחיות משתלמת. אני נשבע לכם שתכף נגיע לאצטדיונים בגרמניה, אבל הנה רגע של פילוסופיה בגרוש: אנחנו חיים בתקופה ובחברה שמקדשת את המדע (גם אם לפעמים אנו מביטים בעצב בתופעות כמו דונלד טראמפ או הדר מוכתר ותוהים האם זה עדיין כך), כלומר, הסקת מסקנות שמתבססת על אוסף של תצפיות. אנחנו רואים רחוק יותר, מודדים בדיוק רב יותר וכל הלאה - משכללים את אמצעי התצפית כדי לדייק את המסקנות.
הלך הרוח הזה לא נעצר רק בגבולות האקדמיה וממשיך עמנו מהתחום התיאורטי לתחום המעשי: מוסכניק ותיק ייטיב לזהות תקלה ברכב, רק על פי רעשי המנוע, יותר מעמיתו הצעיר. בהסתייגות אחת: כל עוד הוא מעודכן. קחו את הסיטואציה מבעיה ברכב לבעיה במערכת העיכול ומהמוסך אל המרפאה: לרופא ותיק יהיה תמיד את יתרון הניסיון על הצעיר, כל עוד הוא אחוז במקביל גם בכל המידע העדכני, מכיר את הבדיקות האחרונות, את התרופות החדשניות ביותר ושיטות טיפול עכשוויות.
להורדת אפליקציית וואלה ספורט לחצו כאן
בשאר אסד, למשל
גם כשעוברים לאקטואליה, הכלל הזה תקף (בהסתייגות ענקית שתכף תגיע): פרשן מדיני או צבאי טוב הוא כזה שמשלב ניסיון וידע מצטבר עם מידע עדכני שלא תמיד זמין לרובנו. זו הסיבה שבחודשים האחרונים, מסיבות ידועות, מלאו האולפנים באלה: הם מסבירים לכאורה מה היו השיקולים, מה חושבים בממשלה או במטכ"ל, מה דרכי הפעולה שעומדות על הפרק ועוד, אבל מעל לכל זה מרחפת שאלת הצופה, המאזין או הקורא, שבסך הכל רוצה לדעת: "מה יהיה?".
כדי לכרות עוד יותר את הענף שעליו עמיתיי ואני יושבים, אומר מיד כי אני יודע בדיוק מה יהיה: מדינת ישראל תכה את אויביה שוק על ירך, עד שבמדינות ערב יוחלט להוציא ממניין חודשי השנה את אוקטובר, מרוב שיצטערו על שהרימו יד על ישראל! או זה - או שנושמד כליל ממטח טילים איראניים עם ראשי נפץ גרעיני, אחרי שיתברר שיש להם כבר יכולת מבצעית בעוד שאצלנו, אין אפילו את מה שחשבנו כל השנים (בהתבסס על פרסומים זרים כמובן) שיש לנו...
כלומר, בניגוד לפיזיקה גרעינית למשל, שמתבססת על תצפיות מדויקות כדי להסביר או לנבא תופעות, הרי שברגע שהכנסת למשוואה את הפרמטר החמקמק שנקרא "בני אדם", הכל יכול להיות, גם במלחמות בשדה הקרב ובוודאי שבמלחמות על הדשא.
אני זוכר איך המומחים הגדולים ביותר טענו לפני עשור ומעלה שימיו של הנשיא הסורי אסד, ספורים. חלקם כבר לא עמנו, אבל אסד עודנו חי ובועט (לרוב באסירים פוליטיים, בשביל הכיף). זה לא הפריע כמובן לחלק מאותם מומחים לקבוע שחמאס מורתע (חלקם עשו זאת ערב שמחת תורה!) או שחיזבאללה לא מעוניין בהסלמה.
זאב-זאב (זלצר)
הלוואי שהיה מדובר בטיפשים! מדובר באנשים שזהו תחום מומחיותם, שנשענים על דיווחים מבפנים וחשופים למקורות שנסתרים מעין הציבור - ובכל זאת הם לא פגעו ממטר. מתקרבים לכדורגל, אם כי נעצרים לרגע בעמדת השידור. לצד השדר יושבים פרשן או פרשנית שכבר ראו כמה משחקי כדורגל מימיהם. הם מצוידים בכל המידע המוקדם הדרוש ומתעדכנים אונליין במידע שנצבר תוך כדי המשחק: החזקת כדור, בעיטות למסגרת, כרטיסים צהובים ועוד. ובכל זאת, עם כל הניסיון של כולם ועם החוכמה (של חלקם, בלי שמות) הניחוש שלהם לגבי תוצאותיו של משחק נתון טובות בערך כמו שלכם.
היו אלה כמעט 600 מילה כדי להסביר את שיכולתי לבטא בשתי מילים: אני אידיוט! למה? כי את כל תולדות הכדורגל אפשר לסכם בעזרת המשפט האלמותי של סר אלכס פרגוסון, שהתבקש להסביר לתקשורת איך הצליחה קבוצתו, מנצ'סטר יונייטד (שאיכשהו מצאה את דרכה לעוד טקסט בחתימתי. מה רבו מעשיך השם!), להפוך בתוספת הזמן את גמר הצ'מפיונס של 1999 על ראשה של באיירן מינכן. הייתם מצפים שאחד מבכירי המנג'רים בכל הזמנים יספק הסבר מלומד לאחד הניצחונות הגדולים בהיסטוריה (תנו לי לעוף, מה נותר לי מלבד זיכרונות?), אבל פרגי הסתפק בשלוש מילים: "FOOTBAAL BLOODY HELL".
או אם לעבור מגאון כדורגל אחד לשני, כמו שאמר שלמה שרף בשעתו: "השפיץ של הנעל". זה מה שאנחנו אוהבים בכדורגל ומה שהופך אותו לכל כך מיוחד (ויש שיגידו מטומטם): המקריות שולטת והמשפט לפיו מוטב גרם של מזל על טונה של כישרון, נכון לגביו הרבה יותר מאשר לרוב ענפי הספורט שאני מכיר.
והרי התחזית
אז אם רשמתם לפניכם שהתחזית שלי שווה כקליפת השום, נעבור אל המשחקים: צרפת-פורטוגל, שתי נבחרות שהצליחו להרשים ולאכזב בו זמנית. כלומר - להציג ניצוצות של כדורגל איכותי לצד דקות ארוכות של שעמום המחץ. הייתי שמח לו הקריירה הארוכה של כריסטיאנו רונלדו הייתה מסתיימת עם עוד תואר גדול, אבל האמת היא שרוב הסיכויים שהיא תתברר לא רק כארוכה, אלא כנראה כארוכה מדי: סימן מטרים ניתן כבר בהחמצת הפנדל מול סלובניה - ובואו נקווה שהמאסטרו של גמר את כל הדמעות, כי לתחושתי הוא יזדקק לעוד מהן כבר מחר. צרפת, שבכל זאת נמצאת בקו עלייה וכבר הדיחה מהמשחקים נבחרת גדולה אחת, תדיח הלילה את השנייה, בדרך לחצי הגמר.
קשה להגדיר מפגש בין צרפת לפורטוגל כ"מנה ראשונה", אלא אם למנה העיקרית קוראים ספרד-גרמניה.
הנבחרת עם הכדורגל הכי מרשים עד כה, מול הנבחרת המארחת והלא-פראיירית בכלל. ברקע עולה דמותו האצילית של אלי אוחנה, שאחרי הגמר ההוא, בערך בשעה שבה פרגי המאושר התראיין, אמר על הדמעות של באיירן מינכן: "זה אף פעם לא עצוב מדי לראות גרמנים בוכים" - אולי לא יפה, אבל בהחלט יתאים למשחק השני של הערב. גם כאן אני מהמר בניגוד לרחשי לבי: הייתי שמח לראות את טוני קרוס פורש עם עוד תואר גדול, אבל למרבה הצער, האיכות הספרדית תכריע את הגרמנים שלא יעמדו בגודל הציפיות.
שבת הגדול
באופן פרדוקסלי, דווקא משחקי היום השני (כלומר שבת) ולא מפגשי הענקיות של שישי, הם קשים יותר לתחזית. לכאורה מדובר במשחקי קצוות, למעשה מדובר בטורניר שבו שתי הנבחרות הקטנות יותר על הנייר, הרשימו יותר מהשמות הגדולים.
זה נכון בעיקר למשחק הראשון שבו תפגוש אנגליה, ששיחקה כל כך גרוע נגד סלובקיה (המשך ישיר ליכולתה משלב הבתים), עד שמצאתי את עצמי כועס בשם הצדק על שער השוויון המרהיב של בלינגהאם.
היו שנים שבהם שער דרמטי כזה היה גורם לי להיתלות על הלוסטרה בסלון, אבל נבחרת אנגליה הזאת היא סקסית כקציצת גפילטע פיש שנשכחה במשך יומיים מחוץ למקרר: אפילו פרוסת גזר על ראשו של סאות'גייט לא תגרום לי לחשוק בכדורגל הזה. הניסיון המצטבר מכיר בעובדה שנבחרות אפורות שהשיגו ניצחונות דחוקים הן אלה שזוכות בסוף בטורנירים גדולים. ובכל זאת, לא אוכל לחיות אפילו עם ניחוש שיצ'פר את הכדורגל המחריד של אנגליה, לפיכך אלך עם שווייץ ואצטער רק על העובדה שהמשחק לא נערך במיינץ, מה שהיה מאפשר לי את הדאחקה: ממיינץ יוצאת שווייץ!
את הכי קשה שמרתי לסוף. אני לא חושב שיש אפילו ישראלי אחד שירצה שנבחרתו של ארדואן שכוכבה חגג בהצדעה לארגון שהלל את זוועות ה-7 באוקטובר (ועוד הייתה להם החוצפה אחר כך להשוות את זה למעשהו של שגיב יחזקאל - ולא בגלל שהוא משלנו, כמובן), תנצח.
מצד שני, בעוד הטורקים מציגים לראווה דור של שחקנים מוכשרים, משתפרים ממשחק למשחק ונתמכים בידי קהל גדול, הרי שההולנדים קצת מתנדנדים. שלב בתים חלש, אפילו חלש מאוד, הפך להופעה מרשימה בשמינית. אז איזו הולנד תחכה לטורקים? בואו נקווה שתהיה זאת הולנד שתשלח את אוהדי טורקיה לשרוף את הכיכרות, להדליק את הימין הקיצוני העולם בגרמניה - ונאחל מכאן הצלחה לשני הצדדים.
למקרה שלא הייתי ברור, אז הולנד (ולו רק מפני שאם אנגליה תפתיע ותתאפס על עצמה, יהיו לנו שני חצאי גמר מטורפים: צרפת-ספרד ואנגליה-הולנד...). זה אמנם קצת מייגע לטרוח ולנחש את תוצאות משחקי רבע הגמר בטורניר שברור שספרד תהיה האלופה שלו, אבל כבר הזהרתי מראש: אני אידיוט!.