ביום רביעי פורסמה הידיעה לפיה פיל פודן עזב את מחנה האימונים של נבחרת אנגליה לפני משחק שמינית גמר יורו 2024 וחזר בדחיפות למולדת בעקבות אירוע משפחתי. האוהדים נזכרו מיד במקרה של ראחים סטרלינג שנטש את הנבחרת לקראת שמינית גמר המונדיאל האחרון אחרי שביתו נשדד. במהרה התברר כי הנסיבות של פודן משמחות הרבה יותר - הוא טס על מנת להיות לצד אישתו במהלך לידת בנו השלישי, ואז חזר ללא דיחוי לגרמניה כדי להמשיך בהכנות. סטרלינג החמיץ את המשחק מול סנגל, בעוד לפודן לא תהיה בעיה להיות בהרכב נגד סלובקיה, ויש תקווה כי האמוציות החיוביות אף יסייעו לו להפגין יכולת טובה הרבה יותר בהשוואה לשלב הבתים.
בעצם, לא רק בשלב הבתים. תאמינו או לא, אבל מספר הילדים של הקשר המחונן כמעט זהה למספר השערים שהבקיע בנבחרת. 4 פעמים בלבד מצא פודן את הרשת ב-37 משחקים במדי שלושת האריות, וזה נתון עגום ביותר, קל וחומר כאשר משווים אותו ל-27 כיבושים בשורות מנצ'סטר סיטי בעונה החולפת. פודן זכה בצדק בתואר שחקן העונה בפרמייר ליג, אבל בנבחרת טרם מיצה עשירית מהפוטנציאל, וזה נכון לא רק לגבי הטורניר הזה. השדרוג המתמיד ביכולותיו ההתקפיות הרב גוניות אצל פפ גווארדיולה לא בא לידי ביטוי כאשר הוא מגיע לגארת' סאות'גייט.
להורדת אפליקציית וואלה ספורט לחצו כאן
אפשר, כמובן, להאשים את המאמן. זו הדרך הפשוטה ביותר להסביר את המצוקה של כל החוד של אנגליה באליפות אירופה - הוא נראה פנטסטי על הנייר, אך לא מייצר בפועל כמעט כלום על הדשא. סאות'גייט באמת לא מצא את הנוסחה האופטימלית לשלב את הארי קיין, ג'וד בלינגהאם, בוקאיו סאקה ופודן, והאחרון נדחק לעמדה בה הוא נהנה פחות. כוכב ריאל מדריד קיבל את המשבצת החופשית במרכז, קשר ארסנל יעיל יותר מימין, ולכן פודן משובץ משמאל. משם הוא לא יכול לחתוך למרכז ולאיים על השער ברגלו השמאלית החזקה, שהיתה כה יעילה בבעיטות ממרחק בתקופה האחרונה כאשר הוא לבש תכלת. זה ההסבר ההגיוני, אך ייתכן שהוא חלקי, והבעיה עמוקה יותר.
כי חשוב לזכור כי פודן משחק לפרקים משמאל גם במנצ'סטר סיטי. לצורך העניין, הוא הוצב שם במשחק מול ברנטפורד בו כבש שלושער בפברואר. הוא רגיל מאוד לשיטה של גווארדיולה, בה הוא יכול לחזות בסבירות גבוהה יחסית את התנועות של חבריו לקבוצה - הם הרי מתואמים היטב, וזה מה שהמאמן מלמד באימונים. בנבחרת, התלכיד הקבוצתי הרבה פחות מבוסס, אבל זה הרי בדיוק המצב בו ליצירתיות הטבעית של שחקנים מסוגו צריך להיות ערך מוסף עצום. קוראים לו אינייסטה של סטוקפורט, אבל בנבחרת הוא לא הזכיר מעולם את אינייסטה, ויכולתו לייצר מצבים בזכות ראיית המשחק שלו צנועה.
אין ספק כי סאות'גייט הוא מאמן שמרן, שדוגל בגישה זהירה ומבקש מחניכיו לא להסתכן ללא צורך. הציטוט שסיפק במהלך הטורניר הנוכחי לפיו הנבחרת סובלת מבעיה בקישור כי טרם נמצא תחליף לקלווין פיליפס היה גרוטסקי באופן קיצוני, ומדגיש עד כמה החשיבה שלו לא מתאימה לאוסף הכשרונות שעומדים לרשותו. ניתן לטעון, כפי שעושים פרשנים רבים בממלכה ולא רק, שהוא פשוט לא עומד בסטנדרטים המינימליים כדי להדריך את אנגליה בגרסתה הנוכחית.
ואולם, כל זה לא יכול לשמש תירוץ לכך שפודן סיפק מסירה אחת בלבד לקיין ב-3 המשחקים עד כה. גם אם טווס יעמוד הקווים, שני הכוכבים האלה חייבים להיות מסוגלים למצוא את השני בתדירות הרבה יותר גבוהה. לפודן יש יותר מסירות לשוער ג'ורדן פיקפורד מאשר לחלוץ המרכזי שלו, והוא גם לא מתפנה די לקבל כדורים ממנו. לא ניתן להפיק כאן את כל התיק על צוות האימון, והשחקנים חייבים לקחת אחריות גדולה הרבה יותר.
באנגליה נוטים לאחרונה להקביל את המקרה של פודן לזה של פול סקולס ביורו 2004. גם כוכב מנצ'סטר יונייטד נדחק על ידי המאמן סוון גוראן אריקסון לאגף השמאלי, על מנת לפנות את הבמה במרכז לסטיבן ג'רארד ופרנק למפארד. העניין הוא כי סקולסי אמנם לא היה מרוצה מהמצב, אך הציג יכולת גבוהה הרבה יותר בהשוואה לפודן. יש שהרחיקו בהשוואות עד שנות ה-80, וטוענים כי פודן פורח בקבוצתו ונובל בנבחרת כמו ג'ון בארנס שלא מיצה את הפוטנציאל שהפגין בליברפול אצל בובי רובסון. כאן יש להזכיר כי בארנס סיפק בישול אדיר לגארי לינקר ברבע גמר מונדיאל 1986 מול ארגנטינה, והמהלך הזה היה זוכה לתהודה גדולה פי כמה אלמלא שני השערים המפרוסמים של דייגו מראדונה ששלחו את האנגלים הביתה.
שחקנים גדולים באמת מסוגלים לבוא לידי ביטוי גם כאשר הנסיבות לא לטובתם. פודן טרם עשה זאת בנבחרת, וססק פברגאס טוען מעמדת הפרשן שעל פודן לנסות לשנות את אופיו. "בלינגהאם נכנס למשחק בכוח, דורש את הכדור ומנסה להשתליט על העניינים. פודן צריך לעשות אותו דבר. שחקן ברמתו לא זקןק למאמן שיתן לו הנחיות מדויקות. פיל פשוט צריך לרצות את זה יותר. הוא חייב להטביע את חותמו כמו שהוא עושה במנצ'סטר סיטי".
אכן, לעתים יש תחושה כי פודן מתנהל כמו בחור מבטיח, שמחכה כי הדברים יסתדרו עבורו. בתודעה הציבורית, הוא באמת נותר עדיין שחקן צעיר, אבל היותו אב ל-3 ילדים מזכירה שהוא כבר לא בדיוק נער. זה הטורניר הבינלאומי השלישי שלו, הוא בן 24, ועל כן מבוגר יותר לא רק מבלינגהאם אלא גם מסאקה. כשחקן השנה באנגליה, הוא אמור לגלות מנהיגות וליזום בעצמו. כל עוד זה לא יקרה, אפשר יהיה להמשיך להאשים את סאות'גייט, אך חלק נכבד מהאחריות נופל גם על כתפיו. בשלב הנוקאאוט, בו כל טעות עלולה להיות קריטית, הוא לא יכול להמשיך להתחבא מאחורי תירוץ העמדה הלא נכונה. כי אם הוא לא מתאים לעמדה הזו במערך, יש שחקנים אחרים שמוכנים להיכנס למשבצת, כולל אנתוני גורדון, אברצ'י אזה וקול פאלמר.