כדי להבין למה רומניה, פאקינג רומניה, נמצאת מרחק תיקו מול סלובקיה משמינית גמר יורו, אולי כדאי שנחזור כמה ימים אחורה. סטיאווה בוקרשט מקבלת בהגרלת הסיבוב השני של מוקדמות ליגת האלופות את מכבי ת"א, המדורגת שנייה מבין המדורגות. סטיאווה, עם ניקוד פחות מזה של פלורה טאלין ובערך כמו הניקוד של קלאסקסוויקר מאיי פארו ושמרוק רוברס מהליגה האירית המהוללת. בישראל אווירת נכאים. "הגרלה קשה" אומרים פה. ברומניה תחושה שמכבי ת"א "תעשה קשיים לסטיאווה בדרך לשלב הבא".
שימו לב, להבדלים בגישות. סטיאווה מגרילה את מכבי ת"א, עונה שעברה שמינית גמר הקונפרנס, ניקוד שהוא פי 3.5 משלה, מדורגת בהגרלות כל הדרך לשלב הבתים ואם תגיע לשם, היא תשובץ בדרג השלישי. והיא מרגישה פייבוריטית. "מכבי תערים קשיים, היא יריבה לא רעה. אסור לזלזל בה". בישראל, עם אובדן הביתיות בגלל המלחמה, מרגישים שהדרך לירידה לליגה האירופית סלולה מתמיד.
נכון, סטיאווה זכתה בגביע האלופות (אחרי ניצחון על ברצלונה!) ב-1986 ואחר כך בסופר קאפ, הייתה שוב בגמר ב-1989 ובחצי הגמר ב-1988, הייתה 7 פעמים בשלב הבתים של ליגת האלופות, ועוד פעם בחצי גמר הליגה האירופית, אבל הרוב מרוכז בפחות מעשור, וגם זה לפני יותר מ-25 שנה. רומניה מדורגת במקום ה-29 בדירוג הקבוצות, ישראל במקום ה-11.
הכל עניין של גישה. לסטיאווה ולכדורגל הרומני ערך עצמי גבוה מאוד. הנבחרת שלהם, שבמחצית השנייה מול ישראל בבוקרשט לא עברה את החצי ונקלעה לפיגור מוקדם בגומלין בהונגריה, סיימה לבסוף במקום הראשון בבית המוקדם, לפני שווייץ, ובלי הפסד. מבחינתם, 7 הופעות במונדיאל ו-5 הופעות ביורו, הופכות אותם למעצמה. זה לא משנה שתור הזהב הרומני היה לפני כמעט 30 שנה, זה הערך העצמי הגבוה שלהם. תשאלו את אוהדי הפועל פ"ת, או מכבי נתניה, איך הם מרגישים בעיני עצמם כשהם נפגשים מול הפועל ב"ש למשל. עברם בקרבם, והוא בוער.
לא בטוח שרומניה כזו יותר טובה מישראל בכדורגל. וזה לא רק הנתונים מהשנים האחרונות שהובאו כאן למעלה. יש לה בוודאי יותר לגיונרים מהישראלים - בעיקר כי משלמים ברומניה הרבה פחות מאשר בחוץ, וגם כי רומניה קרובה גיאוגרפית ללב אירופה - אבל זה לא שהם ברמה של גיורגי חאג'י. אפילו הבן שלו הוא לא שחקן הרכב קבוע באלאבס וראדו דרגושין הוא במעמד שווה לזה של מנור סולומון (כשהוא בריא) בטוטנהאם. העניין הוא המסורת. הם בלב הכדורגל האירופי, זה דרך חיים בשבילם ומאז המהפכה בשלהי 1989, שום דבר גם לא עוצר אותם מלנסות להתקדם. לא מלחמות, לא אנטישמיות, לא מאמן מתנכל, לא געגועים הביתה, לא כלום. הקבוצות הרומניות בקאקט? הנבחרת הרומנית מסרבת להיות כזאת.
לישראלים זיכרון קצר. ההישגים של הנבחרות הצעירות מבלבלים לציבור הישראלי בעיקר את המוח. רובם לא מבינים מה ההבדל בין נבחרת עד גיל 20 לנבחרת עד גיל 21 ובעיניהם, רוב שחקני הנבחרת הצעירה, הם שחקני נוער, לא מקצוענים שחלקם משחק בחו"ל. הבריחה הזו מאהבת הכדורגל הייצוגי היא בבואה של כישלונות הנבחרת הבוגרת - הישראלי הממוצע זוכר 4:1 מול איסלנד, כל ההארד דיסק שלו מחוק - מינוי מאמנים שלא לרוחם, ובעיקר חוסר עניין במשהו שהוא לא קרוב לליבם כמו למשל הקבוצה שלהם.
ברומניה, תתפלאו, יש יותר פטריוטיים. ככל שהרומני יותר עני, הוא יותר אוהב את הנבחרת שלו. בישראל, טיול בר מצווה הוא למשחק נבחרת בסמי עופר, אלא ביקור בקאמפ נואו. וכך נוצר מצב שבו ההדיוט הישראלי הממוצע ישאל איפה משחק מסי ביורו, והתחושה הכללית שרומניה היא ממש הרבה יותר טובה מישראל.
הגישה התבוסתנית, אם כן, כמו היחס לכדורגל הישראלי, הוא זה שיוצר פער לטובתה של רומניה עוד לפני שהשופט שרק לפתיחה. אבל גם היחס לשחקן הרומני הוא מופלא ברומניה לעומת ישראל. פה שורקים בוז לשחקן ערבי, או שרים שירי נאצה לקפטן הנבחרת בגלל דברים שקשורים למאבק יוקרתי בין מועדונים גדולים. ברומניה השחקנים בדרגת אלוהים.
ב-1988, חצי שנה לפני הגול המיתולוגי של אלי אוחנה באוסטרליה, הזדמן לי לנסוע עם נבחרת ישראל של ש.ג למשחק ידידות מול רומניה בעיר סיביו בטרנסילבניה. הימים ימי סוף צ'אושסקו. המשטרה החשאית (הסיקוריטטה) שורצת בכל מקום. אין חשמל, אין דלק (מכוניות תקועות בשלג במשך חודשים, כי אין אפשרות לתדלק אותן), ערך הליי הרומני הוא כערך המארק הגרמני ברפובליקת ויימאר 1923.
הרומנים, בשיא תפארתם אבל בהרכב לא מלא, מובילים כבר במחצית 0:3. שתי הנבחרות טסות יחד חזרה לבוקרשט. כבר מהחלון במטוס רואים שורה שלמה של מרצדסים במגרש חנייה שהחיילים ניקו במיוחד משלג. אלה המכוניות של שחקני נבחרת רומניה. להם אין בעיה של דלק, אין בעיה של חשמל, הליי שלהם קונה יותר. רומניה של צ'אושסקו, שבה לא היה ייבוא-ייצוא אלא סחר חליפין כמו בימי הביניים (בגלל בעיות של חוב לאומי), התייחסה לכדורגלנים שלה ביחס מיוחד, על גבול הפולחן.
כשמדינה נמצאת במצב כלכלי רע, או מצב הרוח הלאומי בשפל, בעיקר כשיש משטר טוטליטרי, והתסיסה בציבור גוברת - כמו שהייתה רומניה 13 חודשים לפני ההפיכה - השלטון הוא זה שעודד לפתח את הספורט. אם אין לחם, תאכלו עוגות. רומניה נמצאת איפה שהיא נמצאת כי היחס לספורט, בעיקר לכדורגל, הוא בעדיפות עליונה. היום אין צ'אושסקו, הכלכלה חופשית, יש יותר אנשים אמידים ברומניה, שחקני כדורגל שם לא מקבלים מרצדס מהשלטון, אלא קונים את המרצדס בעצמם.
אבל הציבור עדיין מרגיש שהכדורגלן הרומני מייצג אותו, מגשים את שאיפותיו הלאומיות, מגדיל את גאוותו. תראו את כמות הרומנים ביציעים בגרמניה, ותבינו לבד. רובם לבושים בצהוב, רובם בטירוף חושים. הציניות שלנו, החשדנות, הקוטריות הישראלית הקלאסית, שמות אותנו במקום אחר לחלוטין. הפטריוטיות שלנו היא בשדה הקרב. לחלק מהישראלים, אם נבחרת ישראל הייתה מעפילה, היא הייתה מפריעה להם לצפות ביורו. הם בכלל אוהדי אנגליה, או הולנד, או ספרד, או בלה איטליה.
זה (גם) למה רומניה כן ואנחנו לא.