ישנם רגעים בהם כל אוהד כדורגל, ללא קשר לאיזו קבוצה או נבחרת הוא אוהד, יזכור לנצח בדיוק היכן הוא היה והשניים עשר ביוני 2021, הוא בוודאות אחד מאותם רגעים מורכבים שנחרטו לנצח בזכרונו של כל אוהד. קריסתו של כריסטיאן אריקסן לכר הדשא באותו אחר הצהריים ארור בקופנהאגן בדקה ה-42 במשחק בין דנמרק לפינלנד, הוא אותו רגע שבו כל אומת הכדורגל העולמית על פני הגלובוס התאגדה והתפללה בו זמנית שאריקסן יצא מאותה סיטואציה בחיים.
תהליך ההתאוששות שהוא חווה, העובדה שהוא שרד את אותה קריסה ולא רק שהצליח לשוב ולתפקד באופן נורמטיבי , אלא אף שב למגרשי הכדורגל, הייתה רגע מאחד ועל הדרך נתן לנבחרת דנמרק את הלגיטימציה הראויה להפוך (גם אם לא באופן רשמי) לנבחרת האהובה בעולם. שלוש שנים חלפו מאז אותה דקה מורכבת בבירה קופנהאגן ומדד האהבה העולמי עדיין קיים ובעוצמתיות כלפי הנבחרת הסימפטית. הבעיה המרכזית היא לאו דווקא מחוץ לגזרת המדינה הסקנדינבית, אלא בתוכה, כשדנמרק בגרסת קיץ 2024 היא נבחרת שמבחינה מקצועית איבדה גיבוי רב דווקא מצדם של אוהדיה.
השבר בין האוהדים הדנים ובין נבחרת הלאומית הוא אינו פועל יוצא של משקעים עמוקים מן העבר אלא להיפך, בעקבות הטורניר האחרון שבו לקחה חלק בגביע העולם לפני פחות משנתיים. הדנים, אלופי אירופה בשנת 92', בסיפור הסינדרלה הגדול ביותר ברחבי היבשת עד לזכייתה לפני למעלה משלושים שנה באליפות אליה כלל לא העפילה אלא זכתה לכרטיס לתחרות מאופ''א בעקבות המלחמה ביוגוסלביה.
הזכיה של האומה הקטנה שהיממה את אריות היבשת באופן עקבי בכל שלב בתחרות, העניקה לנבחרת של ריצ'רד מולר נילסן עליו השלום סימפטיה עצומה והוכחה שמדובר בתחרויות נוק-אאוט גם לאימפריות הכדורגל של היבשת אין חסינות. באופן קבוע לפני תחילתו של כל טורניר גדול- יבשתי או עולמי- הדנים תמיד מוזכרים בהקשר של הנבחרת שראויה ומסוגלת להפוך ל-'סוס השחור'. ועם הציפייה הראויה הזאת הנבחרת הגיע למונדיאל האחרון בקטאר רוויה בביטחון ובאיכויות במגוון עמדות, אך התרסקה ברגעי האמת וחזרה הביתה כבר לאחר שלב הבתים העגום.
מנג'ר הנבחרת, קספר יולמאן, שגם הוביל את הדנים לחצי הגמר ביורו האחרון לאחר שהצליחו להתגבר על טראומת קריסתו של אריקסן, הוגדר כמי שאחראי באופן המירבי על הכשלון החרוץ, אבל גם על השחקנים הותיקים של הנבחרת הוטלה אשמה מקצועית גדולה. הדנים הציגו בגביע העולם כדורגל אנמי, חסר ברק ומעוף ובפועל הראו את הניגוד המוחלט לסטנדרט והאיכות שאפיינו אותם במשך שנים רבות. משחק הפתיחה של יורו 2024 זימן להם הגרלה נוחה למדי בדמותה של סלובניה, אחת הנבחרות החלשות ביותר בטורניר, שהצליחה לכפות על נבחרתו של יולמאן תיקו מכובד, שהציף שוב את הקשיים הרבים של דנמרק כיחידה אחת.
הערב (19:00, ספורט1) דנמרק תפגוש את הנבחרת האנגלית שהדיחה אותה בשלב ארבע האחרונות ביורו האחרון, ותנסה לשוב למומנטום חיובי לאחר פתיחת טורניר מאכזב. הקהל הדני, שנוהג להגיע בהמוניו לכל טורניר גדול בו הנבחרת הלאומית משחקת ותומך באופן עיוור לרוב, אמנם לא ממש מצביע ברגליים והגיע באלפיו לפרנקפורט, אבל הלך הרוח הוא שונה בתכלית מהאופטימיות הגדולה שליוותה את מחנה האוהדים הדני במשך עשרות שנים. הבירות נלגמות כמים והפאבים בפרנקפורט עדיין עמוסים בדנים, אך החיוביות שסימלה אותם באופן קבוע הפכה לתהיה והציפיות הונמכו באופן קיצוני.
מנבחרת שמונהגת משלל שחקנים מנוסים שמשחקים בליגות הבכירות באירופה, הנחת העבודה היא שדנמרק (בעלת מספר גדול למדי של שחקני פרמייר ליג בעבר ובעיקר בהווה) יכולה וצריכה להציג כדורגל טוב, אינטנסיבי ודומיננטי יותר, אבל הפער בינה ובין נבחרת שלושת האריות (שבעצמה לא ממש הרשימה במחזור הפתיחה, אבל בניגוד לדנים עשתה את העבודה וניצחה את משחק הפתיחה שלה נגד סרביה) עדיין גדול.
בניגוד לנוכחות האנגלית המאסיבית במתחמי האוהדים ברחבי פרנקפורט ושירי התקווה התמידית על כך שדווקא הקיץ 'הכדורגל שב הביתה', הדנים שומרים על פרופיל נמוך וצנוע הרבה יותר לקראת העימות החזיתי מול גארת' סאות'גייט וחניכיו. ואולי, העובדה שהציפיות נמוכות יחסית באופן חריג, דווקא עשוייה לסייע לשחקניו של יולמאן. לשם כך, יש להם 90 דקות כדי לסגור מעגל מול האנגלים שקטעו עבורם את חלום שחזור הזכייה באליפות אירופה באותו ערב מתסכל באצטדיון וומבלי, ולא פחות חשוב מכך- להשיב את האמון הגדול של האוהדים שלהם, שהלך לאיבוד בשנתיים האחרונות.