כל הכוכבים הסתדרו: ניתוח האליפות המתוקה של הסלטיקס

בקיץ 2013 התרחש מה שרבים מחשיבים כטרייד החד צדדי בתולדות ה-NBA. ברוקלין נטס, שלא מזמן עברה מניו ג'רזי, עם אולם חדש ובעלים אוליגרך שדרש הצלחה כאן ועכשיו, קיבלה מבוסטון של דני איינג' את פול פירס וקווין גארנט המזדקנים, בתמורה לשלוש בחירות דראפט עתידיות לא מוגנות ואפשרות להחליף בחירה נוספת. פירס וגארנט, התברר די מהר, היו רגע לפני דעיכה משמעותית, וזו הייתה אחת הסיבות לכך שברוקלין התפרקה והפכה לאחת הקבוצות החלשות בליגה בדיוק בזמן לבחירות שעברו לסלטיקס. הבחירות של הנטס ב-2016 ו-2017 הפכו לג'יילן בראון וג'ייסון טייטום, בהתאמה. הלילה, הטרייד הזה קיבל גושפנקא רשמית כטרייד שהביא אליפות לצד המרוויח.

הטרייד הזה לא רק הביא את טייטום ובראון לבוסטון, הוא גם השפיע מאוד על האופן בו הם התפתחו. הרבה בזכותו (וגם בזכות שורה של מהלכים טובים אחרים), איינג' היה יכול לשחק משחק כפול בו הוא בונה קונטנדרית בהווה ובמקביל בונה קבוצה גדולה לעתיד. ב-2017 הוא השתמש בבחירה נוספת של ברוקלין כחלק מטרייד שהביא לסלטיקס את קיירי אירווינג, לצד גורדון הייוורד שחתם באותו קיץ. הבנייה עבור ההווה לא הביאה תוצאות: הייוורד נפצע אחרי חמש דקות ומעולם לא חזר לעצמו, קיירי לא השתלב ועזב מהר, קמבה ווקר שהגיע בהמשך כבר היה מעבר לשיא. בוסטון לא התמודדה ברצינות על אליפות בשנים האלה, אבל כן הייתה קבוצת פלייאוף משמעותית.

כך, טייטום ובראון היו, מהרגע הראשון שלהם בליגה, בסיטואציה בה הם צריכים ללמוד לסייע לקבוצה איכותית לנצח משחקים, כולל סדרות פלייאוף. ההיעדרויות והחולשה של השחקנים הבכירים הפכה אותם לשחקנים חשובים בסיטואציה הזאת מהר מהצפוי, טייטום היה שחקן פלייאוף משמעותי מאוד כבר כרוקי. רוב השחקנים שנבחרים גבוה בדראפט מגיעים לקבוצה חלשה, מקבלים את הכדור ליד ומבהירים להם שהם הכוכבים שהכל נבנה סביבם. טייטום ובראון גדלו בסביבה אחרת לגמרי, בה הם אלה שצריכים להתאים את עצמם לקבוצה מנצחת. ניתן לשער שסביבת הגידול הזו השפיעה מאוד על האופן בו הם התפתחו כשהם הפכו לשחקנים הבכירים בקבוצה, פחות או יותר במעבר העשורים.

מאפיין נוסף של הסיטואציה הזאת הוא נסיון הפלייאוף המצטבר שלהם. בראון בן ה-27 הגיע לפוסט סיזן הזה עם 105 משחקי פלייאוף ברזומה, טייטום בן ה-26 שיחק 94 משחקים. זו כמות עצומה שבדרך כלל מאפיינת קריירות שלמות של שחקנים בכירים בליגה. הנסיון הזה כלל הצלחות לצד כשלונות, רגעים גדולים ליד מפלות, וניכר שהאכזבות ממשיכות להשפיע, על כל אחד מהם באופן אינדיבידואלי ועל הקבוצה באופן כללי. לפחות בינתיים, צמד הכוכבים של בוסטון הוא לא כזה שמרגיש בלתי ניתן להכנעה ככל שהוא צובר יותר נסיון, זה לא הסיפור שלהם.

אבל הנסיון המצטבר אפשר להם להגיע לגמר הזה, הגמר השני שלהם, כשהם מאוד נינוחים בתפקיד שלהם. טייטום עבר תהליך בו הוא כבר לא מנסה להיות הסופרסטאר הבלתי ניתן לעצירה ומרגיש טוב בתפקיד זה שמתחיל מהלכים ומייצר יתרונות שאחרים מנצלים. בראון נראה כמו שחקן שהגיע להשלמה עם מה שהוא מסוגל ומה שלא ויודע בדיוק מה הקבוצה צריכה ממנו בכל רגע נתון.

שניהם הבינו שחלק גדול מהערך שלהם טמון בגיוון שלהם, בכך שאין להם חסרונות והם יכולים להיכנס לכל תפקיד. כך, טייטום לקח על עצמו את התפקיד האפור של ריבאונדר ההגנה המוביל בקבוצה, תפקיד חשוב מאוד בקבוצה שזה אחד החסרונות המרכזיים שלה. יכולת הריבאונד שלו אפשרה לו גם לשמור על הסנטרים של דאלאס לאורך הגמר, תפקיד דורשני מאוד מבחינה פיזית שמעט מאוד שחקני חוץ יכולים לעשות. היכולת של טייטום לשמור על הסנטרים לקחה מדאלאס את נקודת הפתיחה של ההתקפה שלה, את הפיק נ' רול בין לוקה דונצ'יץ' לסנטרים, ויש לה חלק מרכזי ביעילות ההגנתית יוצאת הדופן של הסלטיקס בגמר.

בראון, לצד הדומיננטיות ההתקפית, קיבל את התפקיד הקשה כל כך של להיות השומר העיקרי על לוקה. והוא עשה את זה ברמה הגבוהה ביותר שיש. אחרי שבגמר האיזורי דונצ'יץ' מצא פתרון לכל אחד מסוללת הסטופרים של מינסוטה, בגמר הוא כמעט לא ניסה לתקוף את בראון, לא מצא אף יתרון לנצל מול שומר פיזי, זריז, חכם ודרוך כל כך. בזמן שרבים מהסופרסטארים ההתקפיים בליגה הם שחקנים שהיריבות מחפשות בהגנה, טייטום ובראון הם שחקנים שמביאים ערך מוסף בהגנה, מה שבלט במיוחד בגמר.

בראד סטיבנס, שאימן את טייטום ובראון לפני שהפך לנשיא לענייני כדורסל של הסלטיקס, הבין מה יש לו ביד. יש לו צמד כוכבים שלא ינצחו סדרות במו ידם, לא מספיק להקיף אותם בשחקנים משניים, אבל כן יאפשרו לשחקנים איכותיים לבוא לידי ביטוי לצידם. הוא השתמש בנדוניה שהותיר לו איינג' כדי לבצע שלושה מהלכים נהדרים בעזרתם הקיף את טייטום ובראון בשחקנים איכותיים מאוד. הוא ניצל את העובדה שבוסטון נבנתה כקבוצה גדולה כמעט בלי לבזבז בחירות דראפט עתידיות, וניצל את ערך הטרייד הגבוה של מרכוס סמארט ורוברט וויליאמס, ערך שנבע בחלקו מנסיון הפלייאוף שלהם (בעיקר סמארט), כדי לצרף לצמד שלו את דרק וויט, קריסטפס פורזינגיס וג'רו הולידיי.

ההימורים על וויט ופורזינגיס היו לא מובנים מאליהם. וויט ביצע קפיצת מדרגה משמעותית בבוסטון, בעיקר בכל הקשור לקליעה מבחוץ, והסנטר הלטבי בא עם סימני שאלה מקצועיים ובריאותיים שבסופו של דבר באו לידי ביטוי בפלייאוף בו הוא בקושי שיחק. הטרייד על הולידיי היה התנפלות מרשימה על הזדמנות שנוצרה בעקבות הטרייד שהביא את דמיאן לילארד למילווקי. גם במקרה שלו לא היה ברור איך הוא ישתלב בסיטואציה מאוד שונה מזו של מילווקי, והוא הוכיח מהר יכולת הסתגלות מרשימה, ניתן לומר שהוא המציא את עצמו מחדש באופן בו ניצל את הריווח של בוסטון לתנועות עם ובלי הכדור לטבעת. השלישייה הזאת, שהצטרפה במהלך השנתיים וחצי האחרונות, התחברה מהר מאוד השנה לכוח קולקטיבי נדיר.

אל הורפורד הלא נגמר היה הצלע השישית של הכוח הקולקטיבי, ובפלייאוף רוב הזמן שימש כצלע החמישית. ברשימת השחקנים שכל כך מגיע להם לסיים את הקריירה עם טבעת, הורפורד היה בפסגה (מחליף אותו עכשיו מייק קונלי). הוא האבטיפוס של השחקן שמתאים את עצמו לצרכי הקבוצה, כוכבים צעירים שגדלים לצידו לומדים מה הדברים החשובים באמת. את שאר הספסל סטיבנס מילא בשחקנים עם תפקיד מוגדר, מתוכם סם האוזר ופייטון פריצ'ארד הפכו לאלה שמסוגלים לתת 15 דקות יעילות למשחק בפלייאוף (ונציין את גם אקסבייר טילמן שהיה לו את הרגע שלו במשחק 3 של הגמר).

סטיבנס לא בנה רק קולקטיב של שחקנים איכותיים, הוא בנה גם צוות אימון כזה, שמורכב מחבורה צעירה ואיכותית. אפילו כששני המאמנים הבכירים בצוות המקורי עזבו, מספר 3 הפך למאמן ראשי נהדר. ג'ו מאזולה, שצעיר בשנתיים מהורפורד, הוא מוח כדורסל מבריק, עם תשומת לב לניואנסים הדקים ביותר. הוא קיבל אמון מהשחקנים שלו גם אחרי פלייאוף ראשון בעייתי, ובנה את השיטה שמנצלת בצורה הנכונה ביותר את הכוח הקולקטיבי שלהם. מאזולה הוא עוד ציר חשוב בשדרה של מנהל, מאמן, כוכבים, כוכבי משנה וצוות מסייע מחוברים ונטולי אגו, שמהרגע הראשון ועד האחרון של העונה הזאת יצרו את הקבוצה הכי טובה בליגה.

איך נעריך את האליפות הזאת של בוסטון? לפני שמתחילים, חשוב להשאיר מחוץ לדיון את כל הכוכביות למיניהן. הגיע הזמן שהמונח 'אליפות עם כוכבית' יישאר מחוץ ללקסיקון. כל אליפות היא גדולה, כל אליפות מצריכה עליונות על 29 קבוצות ונצחון של ארבע סדרות פלייאוף. אבל כן יש טעם בהשוואה בין אליפויות ואלופות שונות.

מבחינת המספרים הטהורים, בוסטון אמורה להיות שייכת לרשימת האלופות הגדולות. מאזנים של 18:64 בעונה הרגילה ו-3:16 בפלייאוף מעידים על אלופה דומיננטית מאוד, כזאת שאף יריבה לא אתגרה אותה ברצינות. הנט רייטינג, שהיה דו ספרתי רוב הפלייאוף, נפגע בעקבות התבוסה במשחק 4 של הגמר, אבל נט רייטינג של 8.6 הוא עדיין הגבוה ביותר של אלופה מאז גולדן סטייט של 2018 ועדיין מדובר בנתון מרשים מאוד בכל קנה מידה.

אבל יש שתי סיבות שיקשו עלינו לחשוב על בוסטון הזאת בעתיד באותה נשימה כמו אלופות גדולות בהיסטוריה של הליגה. הראשונה היא שבזמן שלא היה עוררין על האיכות המקצועית של בוסטון, גם בפלייאוף הזה היו יותר מדי רגעים בהם היא נראתה פגיעה מבחינה מנטאלית. היא הסתבכה ביותר מדי משחקים מול יריבות פצועות ומוגבלות, וגם בגמר בכל משחק היו פתאום 5-10 דקות שכל הקבוצה הפסיקה לתפקד ביחד. מה היה קורה מול יריבה שמאתגרת אותה באמת? השאלה הזאת מובילה אותנו לסיבה השנייה.

כל אלופה זקוקה למזל, בכל אליפות ניתן להצביע על שורה של פציעות אצל יריבות משמעותיות שהיו יכולות לשנות את התמונה, אבל הדרך של בוסטון לטבעת הייתה קלה באופן חריג. בכל שלושת הסיבובים הראשונים הכוכב של היריבה היה פצוע או נפצע במהלך הסדרה. בנוסף לכך, מי שהיו אמורות להיות היריבות המרכזיות במזרח סבלו מפציעות משמעותיות בעצמן. במזרח המשונה של השנה, הקבוצה היחידה פרט לבוסטון שסיימה את הפלייאוף כשהכוכב שלה עומד על הרגליים היא אורלנדו חסרת הנסיון.

היריבה של הסלטיקס בגמר כבר הייתה קבוצה בריאה שצלחה את המערב הקשוח, אבל דאלאס התבררה כיריבה שעדיין לא בשלה למעמד. את הסיפור של המערב ראוי להתחיל בהדחה של הקבוצה שהייתה אמורה לפגוש את בוסטון לגמר הקלאסי של העונה הזאת: דנבר. האלופה היוצאת סרבה להתחזק בקיץ ובמהלך השנה, סבלה מפציעה שהגבילה את ג'מאל מארי ונתקלה בחבורה הצעירה והאיכותית של מינסוטה שנבנתה במיוחד כדי להתמודד איתה. מינסוטה חגגה יותר מדי את ההדחה של האלופה ולא הצליחה לשחזר את היכולת משני הסיבובים הראשונים בגמר האיזורי. דאלאס הייתה שם כדי לעוט על המציאה ולהגיע באופן מרשים מאוד לגמר, אבל הגיעה אליו כאנדרדוג מובהק.

בסופו של דבר, האופן בו נסתכל על העונה הנוכחית תלוי מאוד בעתיד של בוסטון הזאת. אם היא תמשיך להתמודד על אליפויות ותזכה בעוד מספר טבעות, יכול להיות שנדבר בעתיד על הפלייאוף בו הכל עבד לטובתם ועזר להם להתגבר על השדים של העבר ולזכות באליפות ראשונה בדרך להיות קבוצה שכן זוכרים כקבוצה היסטורית. אם המגמה מהשנים האחרונות תמשיך וכל שנה תזכה באליפות קבוצה אחרת, אני לא חושב שבוסטון תבלוט באופן מיוחד בתוך החבורה הזאת, למרות שסטטיסטית היא אמורה כן לבלוט.

לוקה דונצ'יץ' למד בשבועיים האחרונים שאין קיצורי דרך ב-NBA. לפני שנתיים הוא למד כמה קשה לנצח שלוש סדרות, השנה הוא למד כמה קשה לנצח את הרביעית. הוא לא היה בשיאו בגמר, ובסופו של דבר ניתן לומר שהיה בשיאו רק בסדרה אחת בפלייאוף הזה - מול מינסוטה. המעמסה הפיזית והמנטאלית שנדרשת מכוכב שסוחב על הגב קבוצה לאליפות היא עצומה, גם הגדולים ביותר היו צריכים לעבור תהליך ממושך בדרך לשם. במקרה שלו התחושה היא שזו בעיקר המעמסה הפיזית שהוא יצטרך להבין איך להתגבר עליה, הוא נראה עייף בחלקים גדולים מהסדרה.

הוא ילמד. השאלה היא אם יש לו קבוצה מספיק טובה סביבו כדי ליישם את מה שלמד. יש בדאלאס הזאת משהו מתעתע. כשהיא טובה לא ברור איך היא כל כך טובה, עם כזו נפילה איכותית בין השחקן השני לשלישי הכי טוב ועם חמישייה ששתי חמישיות ממנה הגיעו רק לפני ארבעה חודשים ומעולם לא שיחקו בקבוצה טובה. כשיריבות מצליחות לחשוף את החולשות שלה, היא נראית כמו קבוצת פלייאוף לגיטימית שלא הייתה אמורה להיות שווה יותר מסיבוב שני במערב.

מה שאפשר לה להיראות כל כך טוב זו קודם כל ההגנה, ובכך מגיעות הרבה מחמאות לג'ייסון קיד, לטעמי אחת מהפתעות הפלייאוף. גם בגמר הוא מצא את הדרך להקשות על בוסטון בחלקים גדולים מהזמן, בעזרת הגנה היברידית ומורכבת מאוד שנעה בין אישית לכמה שניות של סוג של איזורית. בכל סיבוב דאלאס מצאה פתרונות הגנתיים ליריבה שמספקת אתגרים מסוג אחר וכל סיבוב ההגנה שלה נראתה גדולה מסך חלקיה. להרבה שחקנים מגיע קרדיט, אך מי שראוי לציון מיוחד הוא דרק לייבלי. האופטימיות הכי גדולה לגבי העתיד של המאבס טמונה בפלייאוף הנפלא של לייבלי כרוקי ובאפשרות שהוא יתפתח לסנטר בכיר מאוד בליגה.

למרות זאת, אסור לג'נרל מנג'ר ניקו האריסון לצאת מהנחה שהפלייאוף הנוכחי הוכיח שדאלאס היא הקבוצה הטובה במערב, או אפילו שהיא תהיה מסוגלת להתמודד בעקביות עם מי שהיו שלוש הגדולות במערב בעונה הרגילה. דנבר בריאה עם ספסל מעט משודרג תהיה מועמדת בכירה לאליפות בשנים הקרובות; מינסוטה למדה את השיעור שלה ואנתוני אדוארדס רק מתחיל לבוא לידי ביטוי; לאוקלהומה סיטי יש כלים לא נגמרים להתחזק איך שהיא רוצה, והיא יכולה להיחשב כפייבוריטית במערב כבר בשנה הבאה רק מהשיפור הטבעי של הצעירים שלה.

ההשוואה הכי מדאיגה מבחינת דאלאס היא לקליבלנד של 2007. לברון סחב את קליבלנד הזו לגמר, בו היא הפסידה בסוויפ לסן אנטוניו. אך בשלוש השנים הבאות הקאבס דרכו במקום והודחו על ידי קבוצות טובות ושלמות יותר. בסופו של דבר, ההעפלה הבודדת לגמר לא שכנעה את לברון שיש לקבוצה שסביבו מה שצריך כדי ללכת עד הסוף והוא עזב באותה החלטה מפורסמת. אם בדאלאס חושבים שההגעה לגמר נותנת להם שקט בגזרת לוקה דונצ'יץ', הם עלולים לגלות שהשקט הזה יהיה קצר מהצפוי.