2015 היתה השנה הראשונה של הג'ודוקא אורי ששון בקטגוריה מעל 100 ק"ג. לקראת המשחקים האולימפיים בריו 2016, אורי עבר להילחם מול יריבים ששקלו עשרות קילוגרמים יותר ממנו. בקיץ 2015 הוא התייצב לאליפות אירופה, שהתקיימה במסגרת המשחקים האולימפיים בבאקו. ליוויתי את המשלחת כראש המערך המנטלי בוועד האולימפי וישבתי ביציע לצדו של אלעד פזי, הפסיכולוג של ענף הג'ודו. כשאורי עלה לקרב הראשון, זיהינו שהוא פסיבי וחסר מוטיביציה. הוא הצליח לעבור בקושי את היריב הצ'כי, אבל נראה לא טוב. מנטלית, הוא פשוט לא היה שם.
זו היתה תחרות קריטית, ואנחנו היינו חייבים לעשות צעד דרסטי כדי שאורי לא יודח בשלב מוקדם. היה לנו מספיק זמן לפני הקרב הבא, ולשנינו היה ברור מה צריך לעשות כדי לעורר אותו. ירדנו מהיציע בריצה והתחברנו לאורן סמדג'ה, המאמן של אורי. ואז אלעד תפס את אורי לשיחה צפופה. אחרי ההתערבות הקצרה, חזרנו ליציע וחיכינו לקרב הבא.
מיד כשראינו את אורי נכנס שוב לאולם התחרות, הבנו שנעשה משהו טוב. המבט שלו היה מפוקס ושפת הגוף שלו בהליכה אל המזרן שידרה נחישות והחלטיות. בסיבוב השני, אורי נראה אחרת לגמרי. הוא נחלץ מניסיון ריתוק של יריב רומני ששקל כ-50 ק"ג מעליו, ואז זרק אותו באיפון נפלא. אורי המשיך להרשים ובסוף היום זכה במדליית הכסף האירופית, שנחשבה להישג הבולט ביותר בקריירה שלו עד אז. כך נסללה הדרך אל מדליית הארד שישיג באולימפיאדת ריו 2016.
זה היה רגע מנטלי קטן וחשוב, במסע של ששון אל הפודיום האולימפי. ספורטאי נבון ורגיש מאוד, שהיה זקוק לליווי מדויק ומכיל כדי שיוכל למצות את הפוטנציאל.
מעמסה מנטלית יוצאת דופן
עוד חודש וקצת נותרו למשחקים האולימפיים בפאריס 2024. זהו מבחן אולטימטיבי ומעמסה מנטלית יוצאת דופן על הספורטאים שלנו, שרוב הזמן מתאמנים מתחת לראדר. ואז, בבת אחת, הם הופכים לסיפור המרכזי בספורט הישראלי.
המשלחת בכחול-לבן מכירה היטב את החוויה בכפר האולימפי - האבטחה מוגברת, הציפיות גבוהות ותחושת השליחות מבעבעת בכל אחד מהנציגים שלנו. אלא שהפעם, לקראת פריס, הנסיבות אפילו מורכבות יותר - במשך כל השנה האולימפית הזו, מדינת ישראל במלחמה. היא עדיין נלחמת, והמציאות ההזויה נוגעת גם בספורטאים האולימפיים - חברים שלהם משרתים במילואים ונמצאים בסכנת חיים, ואין כמעט מישהו שלא מכיר אדם שחווה אובדן או טרגדיה, או משפחה שפונתה מביתה. ובמשך כל החודשים הללו, הספורטאים שלנו היו צריכים למצוא את הכוחות לשמור על שגרת האימונים לקראת המאני-טיים של חייהם.
המציאות מטלטלת ודינמית. בכל פעם אנחנו מבינים שאי אפשר לבנות על שגרה. לקראת משחקי טוקיו, מגפת הקורונה כפתה דחייה של שנה שלמה על העולם כולו. שוב ושוב אנו נחשפים למשמעות שיש לפן המנטלי במכלול ההכנה של ספורטאי הישגי - חוץ מכישרון, טקטיקה וכושר גופני, הנפש שלו צריכה להיות במקום הנכון והיציב. למרות רעשי הרקע ואי הוודאות, עליו להישאר ממוקד מטרה. לעשות הכל כדי להתעלות בתחרות.
הספר הראשון שלי
כדי להרגיש את הספורטאים שלנו, להבין מה עובר עליהם וגם לגלות מה אמרנו לאורי ששון בבאקו, אני מזמין אתכם לקרוא את הספר "ואל תשכח לקחת את הכדור שלך", שכתבתי יחד עם העיתונאי אורי טלשיר. שם מחכות לכם תובנות וחוויות מ-40 שנות קריירה שלי כפסיכולוג ספורט. עם סיפורים מרתקים על ניצחונות, מפלות וכל הרגעים המיוחדים שחוויתי יחד עם ספורטאים ומאמנים גדולים. מעולם לא היתה לי קליניקה עם ספה וטישיו. הכל קרה בשטח, כשליוויתי אותם לתחרויות ולאימונים, אכלתי איתם בבוקר, רצתי איתם ברחובות ולפעמים גם חלקתי איתם חדר במלון.
כשיעל ארד ואורן סמדג'ה התכוננו לקראת משחקי ברצלונה 1992 או כשנבחרת ישראל בכדורגל טסה עד קצה העולם כדי להשיג כרטיס למונדיאל 1990 - הייתי שם, קרוב-קרוב, כדי לחבר בין התחושות בראש לבין הביצועים של הספורטאים ברגע האמת.
על כל אלו, תוכלו לקרוא בספרי הראשון.