את הצטרפותו של קיליאן אמבפה לריאל מדריד אני משווה לזו שהייתה לפרנץ פושקאש, שהגיע לקבוצת האלופים לקראת סוף שנות ה- 50. אמנם אמבפה עומד בפני עצמו, אבל זו עבורו אינה פחיתות כבוד כאשר הוא מוזכר כאן לצידו של פושקאש התותחן. זו אפילו מחמאה. אמבפה הוא מכונת שערים היכולה להגיעה לשיאה בשורותיה של ריאל מדריד, וזו אחת מהסיבות לבחירתו בה. במדיה הוא יוכל לזכות סוף סוף בגביע האלופות, והשידוך הזה טוב לשני הצדדים.
ריאל מתמיד בוחרת בגדולי הכדורגלנים בעולם, והיא עשתה זאת מאז זכתה ב- 1956 באליפות אירופה הראשונה, בהנהגתו של אלפרדו די סטפנו. במדריד הוא נחשב עד היום לשחקן הגדול בהיסטוריה. אין בכוונתי לנקוב בטור זה בשמם של כל ענקי הכדורגל הרבים שלבשו לבן. אסתפק רק בשני שמות, ודווקא מהעבר הרחוק: הצרפתי ריימונד קופה, שזכה עימה בשלושה גביעי היבשת, וההונגרי פרנץ פושקאש, היחיד עד כה שהבקיע ארבעה שערים במשחק גמר האלופות. הוא עשה זאת ב- 1960 בניצחונה של ריאל 3:7 על איינטרכט פרנקפורט, כשחברו לקבוצה, די סטפנו הבקיע את השלושה האחרים. על פושקאש, שהיה בשנות ה- 50 הכדורגלן הטוב בעולם, אמרו שהוא משחק כדורגל כפי שטוסקניני הגדול מנצח על התיזמורת.
ביום שבו יעלה אמבפה למיגרש בהרכבה של ריאל מדריד, הוא ירשום בדפיה עוד פרק בשאיפותיה להישאר בפיסגת הכדורגל העולמי, כי אחרי הניצחון בגמר 0:2 על דורטמונד, פניה כבר מועדים לעבר הגביע ה- 16, ואמבפה הוא התוספת החיונית לכח ההבקעה של הבלאנקוס. את מה שלא עלה ברגליו לבצע בקבוצת פריז סאן ז'רמן, ביכולתו לעשות בקבוצתו החדשה. כך קרה גם ללוקה מודריץ, שעזב את טוטנהאם לטובת ברנבאו. זו רוח המועדון, זה שמה ההולך לפניה של ריאל מדריד, והתוצאות מעידות על כך פעם אחר פעם.
כבר שנים אחדות ששמו של אמבפה עלה כמועמד להגיע למדריד, אך אמבפה נשאר בפריז תקופה ממושכת. עתה הוא ביצע את המעבר הגדול, כנראה מפני שהבין כי במדיה גדלים סיכוייו להניף את גביע ליגת האלופות. זהו חלומו של כל כדורגלן, ואמבפה שותף לאותו חלום.
העובדה שטוני קרוס פרש מהמשחק, ושהכוכב הצרפתי בן ה- 25 מגיע למדריד, תעניק לריאל עוד זוג של רגליים צעירות שמצטרפות לאלה של בילינגהאם ו-ויניסיוס. בכדורגל אין בטוח, ואין משחקים קלים. גם קיליאן אמבפה יודע שכדי להמשיך במסורת הניצחונות של קבוצתו החדשה, יהיה עליו לעבוד קשה. אחרי הכל, ריאל מדריד, חפצה להישאר בפיסגת העולם.