עבור אוהד הכדורגל האירופאי הממוצע שאינו אוהד את נבחרת אנגליה, ככל הנראה אין שיר מרגיז יותר מהפזמון שיצרו אוהדי שלושת האריות ביורו שאירחו לפני 28 שנים, 'הכדורגל שב הביתה!'. היו לאנגליה אינספור נבחרות מאז הומצא השיר, כולל 'דור הזהב' המוכשר של רוני, למפארד וג'רארד שסבל ממחנאות מורכבת ממועדוני הפרמייר ליג השונים שחלחלה עמוק לחדר ההלבשה הלאומי וכשל באופן עקבי, או לחילופין הנבחרת הממוצעת למדי תחת הדרכתו של רוי הודג'סון שהודחה בבושת פנים על ידי איסלנד בשלב הנוק-אאוט לפני שמונה שנים בצרפת. נבחרות שונות, מנג'רים רבים, כשלון אחר כשלון ושיר אחד צבעוני/ לעוס (תלוי את מי שואלים) שמלווה את הנבחרת הלאומית ואת אוהדיה כבר קרוב לשלושה עשורים. ומדוע, דווקא בקיץ הקרוב, הלך הרוח במולדת הכדורגל הוא שעל אדמתה של גרמניה, אנגליה בגרסתה הנוכחית יכולה וצריכה ללכת עד הסוף ולזכות בטורניר גדול לראשונה מאז גביע העולם ב-1966?
ראשית, קשה שלא להתרגש מהנבחרת האנגלית מודל 24' כשאת חוליית ההתקפה מובילים השחקן הטוב ביותר העונה בספרד (ג'וד בלינגהאם), בגרמניה (הארי קיין) וכמובן בפרמייר ליג (פיל פודן), כל אחד מהם בשלב אחר בקריירה ועם רזומה קבוצתי שונה אך מציג מאפיין שלא תמיד היה קיים באנגליה בגרסותיה הקודמות- הם כוכבים בקנה מידה אירופאי, שלרוב (פרט לקיין. נקודה כואבת) גם מגבים זאת בזכייה בתארים במועדונים בהם הם משחקים. כשבוקאיו סאקה ודקלן רייס מוסיפים שכבה נוספת של ריגוש וניסיון עבר, לצד כשרונות צעירים ותוססים שפרצו העונה בפרמייר ליג בדמותם של קול פאלמר ואנטוני גורדון, הארסנל ההתקפי העומד לרשות המנג'ר הלאומי, גארת' סאות'גייט מציב אותו בנקודת פתיחה אידיאלית ומגוון אופציות מבטיחות.
גם חוליית הקישור האנגלית מעניקה לסאות'גייט אפשרויות רבות וכוללת את טרנט אלכסנדר-ארנולד שסיפק בליברפול את עונת חייו, קובי מיינו שהיה נקודת האור המרכזית בעונה מתסכלת באולד טראפורד וקונור גאלאגר שהעניק לצ'לסי בגרות ועקביות ברגעים קשים בעוד עונת מעבר בצד הכחול של מערב לונדון. אפשר בקלות להצביע על חוליית ההגנה כעקב האכילס של שלושת האריות כשלצד החוסן שמעניקים הצמד, קייל ווקר וג'ון סטונס, מאלופת הפרמייר ליג מנצ'סטר סיטי, קיימת התלבטות של ממש לגבי זהות הבלם שישחק לצדו של סטונס הוותיק ועמדת המגן השמאלי שנותרה פנויה בשל מצוקת פציעות. ג'ורדן פיקפורד הציג יכולת מרשימה בשער בעוד עונה בה קבוצתו, אברטון, הייתה טרודה במאבקי הישרדות אבל צפוי לאייש גם בקיץ הקרוב את העמדה בין הקורות. ומדוע, למרות שמדובר כנראה בדור הכדורגלנים המבטיחים ביותר שאנגליה אי פעם חוותה, עדיין קיים סימן שאלה גדולה לגבי היכולת של הנבחרת ללכת עד הסוף ולזכות באליפות אירופה, תחרות בה מעולם לא זכתה?
הפסימיות (המעטה, יש להדגיש) היא בעיקר סביב המאמן הלאומי, גארת' סאות'גייט, שעתיד להוביל את אנגליה לטורניר האחרון תחת הדרכתו מאז מונה לתפקיד לפני קרוב לשמונה שנים. סאות'גייט ירש נבחרת אנגלית בעיצומה של תקופת מעבר בין דורות ובעיקר מושפלת לאחר הכשלון ביורו 2016. ההתקדמות תחת הדרכתו הייתה עקבית וסבלנית- שני מושגים שכלל לא היו קיימים בלקסיקון האנגלי טרם תחילת דרכו- וגובתה בתוצאות מרשימות בטורנירים השונים שסאות'גייט הוביל. החל מחצי הגמר במונדיאל 2018 ברוסיה, העפלה לגמר יורו 2020 (בו אנגליה אירחה את הרוב המוחלט של משחקיה, בטורניר בעיצומו של התפרצות נגיף הקורונה העולמי) ורבע הגמר המונדיאל האחרון בקטאר, שלושת האריות הראו יכולת שיפור, נבחרת מאוזנת ואמונה שביום נתון הם מסוגלים לגבור על כל יריבה. אולם חוסר שביעות הרצון המופגן של חלקי מאוהדי שלושת האריות בא לידי ביטוי ברצון שלהם לראות מנג'ר נועז, התקפי ויוזם הרבה יותר. אנגליה מעולם לא הייתה שם נרדף ברחבי אירופה לנבחרת לאומית אטרקטיבית ונוצצת, אך הלך הרוח הלאומי כעת הוא שהתלכיד הקיים יכול וצריך הפעם ללכת עד הסוף.
עצם העובדה שעונת הכדורגל המקומית כבר הסתיימה ובהכנות האחרונות לקראת פתיחת היורו, עדיין מרבית האוהדים האנגלים לא מסוגלים לומר בביטחון מוחלט שהן טרנט אלכסנדר-ארנולד והן פיל פודן, שני שחקני על שהתאוששו מעונת שיא, יקבלו את מפתחות ההובלה ואת המקום המובטח בהרכב של סאות'גייט, מעידה על החשש המהותי שהזהירות שבה סאות'גייט נקט לאורך כל תקופתו כאיש על הקווים של אנגליה עשויה לעלות לנבחרת הלאומית בכשלון מוחץ. סאות'גייט אמנם מצטייר כג'נטלמן אמיתי, דמות שקולה ומחושבת, אך באותה מידה הרצון הוא לראות נבחרת אנגלית שממצה את מלוא הכשרון והפונציאל הגלום בה והולכת דווקא הפעם עד הסוף.
.
התשתית האנגלית בקיץ הקרוב בגרמניה עתידה להיות זהה מאוד לנבחרת בגרסתה באליפות אירופה האחרונה לפני שלוש שנים, לצד שינויים חיוניים. שלושה שחקנים שונים שהיו משמעותיים מאוד (כל אחד בדרכו) במסע החיובי של אנגליה ביורו האחרון (ג'ורדן הנדרסון, מרכוס ראשפורד וראחים סטרלינג) כלל לא נבחרו לסגל הרחב שיטוס לגרמניה (כשסטרלינג כבר היה מחוץ לתכניות במונדיאל האחרון לפני פחות משנתיים). ההחלטה שלא לזמן את ראשפורד והנדרסון הוגדרה בממלכה כהחלטה 'אנטי-סאות'גייט' מוחלטת ומנוגדת ל-DNA שאיפיין את המאמן הלאומי לאורך שנים.
סאות'גייט בעברו הציג נאמנות יוצאת דופן כלפי שחקנים שהתקשו בקבוצותיהם השונות (הארי מאגווייר, הדוגמא האולטימטיבית) אך כשנקראו לדגל קיבלו הזדמנות ושיחקו באופן עקבי. הן הנדרסון (שמתחרט באופן יומיומי על ההחלטה לנדוד לכסף הסעודי ולעזוב את ליברפול) וראשפורד חוו באופן זהה עונת שפל חריגה וסאותג'ייט בגרסתו המסורתית היה נוטה לזמן אותם על אף העונה המורכבת. לא עוד. בהחלטה נטולת אמוציות וצודקת, המנג'ר כלל לא זימן אותם לסגל האימונים הרחב עוד טרם ההמראה מזרחה לגרמניה, ונותן אמון מוחלט בתלכיד שהלך והתווה בחודשים האחרונים. המסע להשבת הכדורגל הביתה עבור האנגלים יחל בבית ג' בו יקיימו את משחקיהם נגד סרביה (16.6, בגלזנקירשן), דנמרק (20.6, בפרנקפורט) וסלובניה (25.6, בקלן), בבית סביר בהחלט ממנו אמורה אנגליה לדלג מהמקום הראשון ישירות לשלב 16 האחרונות.
הפנטזיה הלאומית היא לעשות צעד אחד קטן אבל משמעותי בהשוואה ליורו הקודם ולהפוך לאלופי אירופה, וכדי לעמוד ביעד השאפתני מולדת הכדורגל והאיש העומד בראש המערכת יצטרכו לגלות לא רק אופי וחוסן הכרחיים, אלא יצירתיות בכל עוצמתה. מושג, שברוב הפעמים לא ממש עמד בקנה אחד עם סאותג'ייט וחזונו בפועל עבור נבחרת שלושת האריות.