זו הייתה כנראה מסיבת העיתונאים הכי אינטליגנטית שהייתה בכדורגל הישראלי והודעת הפרישה הכי לא אמוציונאלית, אולי כיוון שזה היה הרגע של שרן ייני, הכדורגלן הכי אאוטסיידר שהיה בכדורגל הישראלי. אם הוא היה בהפועל, האוהדים היו קוראים לו "ייצור". והאמת היא שלמרות שייני, היה "הקפטן הכי גדול בהיסטוריה", כפי שכינה אותו ערן זהבי, והוא היה בארץ רק מכבי ורק צהוב, הקינה שלו על ירידת הפועל ת"א הייתה כל כך לא מסונכרנת עם רוח התקופה, שהיה נדמה שהוא יותר הפועל ממכבי. אבל שרן ייני היה אכן הקפטן הכי גדול שהיה במכבי ת"א מאז אבי כהן המנוח, רק שאבי כהן היה סמל המכביזם ושרן ייני ממש לא. ייני נהנה ממה שהוא עשה, הוא לא חגג על מה שהוא עשה לאחרים. וזו תמצית ההבדל בין מכבי למכביסט.
עושה רושם ששרן ייני נקלע לכדורגל. בן של זמר עם קול מיוחד, לוק קצת סקנדינבי, עברית משובחת, ממש לא הטייפקאסט של הכדורגלן הישראלי הממוצע (ג'ל-ג'יפ-דובאי). ואולי בגלל זה הוא כל כך מוערך, כי אין כמוהו בכדורגל הישראלי, כמוהו הולכים להיי טק. פעם הוא אמר לאחד מבני שיחו: "אני בר מזל מאין כמותי. אני בא לשחק עם חברים כדורגל אחר הצהריים ועוד משלמים לי על זה". הוא התייחס לכדורגל בפרופורציה המתאימה, הפך למנטור גם של כוכבים וגם של מנהלים, וידע לכבד את כולם.
ועדיין בתקופה בה הוא שיחק במכבי - החל מימיהם של ניר קלינגר כמאמן ולוני הרציקוביץ' כבעלים - הוא זכה ביותר תארים ממה שזכתה מכבי חיפה במקביל, 16 לעומת 13. וזה בלי שיכבוש שערים, או יבשל, הוא יתקל בחוזקה. הוא עשה את זה בנוכח אישיותו. הוא יצר חדר הלבשה בריא, שזה סוד כוחו האמיתי של כל מועדון כדורגל מצליח. וככזה, פרישתו הבלתי נמנעת נמנעה להתרחש הרבה קודם. אילו מכבי ת"א הייתה מגלה את סוד הנעורים הנצחי, שרן ייני היה מוחתם לכל החיים.