בעונת 1977/8 ניסים ברדה, אחד הסמלים של מכבי רמת עמידר, פתאום הפך לשחקן היריבה העירונית הכח. "הכח ירדה לליגה הארצית. הוחלט בסיום אותה עונה על איחוד בין שני המועדונים, הכח עם מכבי רמת עמידר, כשעמידר תהיה הקבוצה הקטנה יותר, הכח תהיה הבכירה. שתי הקבוצות ישחקו בנפרד בליגה הארצית. אותי ואת השוער שלמה נורדמן העבירו להכח, החלוץ אלי תגר סרב לעבור איתנו. שיחקתי שם רמת גן שמונה משחקים, שתי הקבוצות היו בכושר מצוין, הכח ראשונה ומיד אחריה רמת עמידר".
ואז סיפור מהסרטים לפני הדרבי בין השתיים.
"הדרבי נערך בוינטר של הכח, הגעתי למגרש לפגישת השחקנים, אבל לפני שנכנסתי עצרו אותו מספר אוהדים שנקרא להם 'מוכרים וידועים'. הם הבהירו של בלשון ברורה ומובנת - המהלך התפוצץ בין המועדונים, אין יותר איחוד, אתה לא עולה יותר לשחק בהכח ר"ג. הם אמרו לי לעשות מה שאני חושב, אבל הצביעו על הרגליים שלי, אם אמשיך לשחק שם. האיום היה מובן, לא נטלתי חלק באותו משחק, בו הכח הפסידה לעמידר. בסיום העונה הכח, עמידר והפועל פתח תקווה עלו לליגה העליונה".
ברדה נולד בישראל ב-24 באפריל 1956. הוא מתגורר היום בנווה עוז בפתח תקווה, בבית פרטי נאה, גמלאי של חברת 'דן'. "אבא משה ואמא לידיה נולדו בטריפולי לוב. אבא ברח בגיל צעיר ולאחר מסעות ארוכים עלה לפני קום המדינה לארץ ישראל. גם אמא עלתה בהעפלה דרך מצרים לנמל יפו. במשפחה היינו חמישה ילדים, שני בנים ושלוש בנות.
ההתחלה לא הייתה פשוטה. "אבא ואמא הכירו למעשה כאשר התגוררו עם קום המדינה במעברת 'מפדה' מול שכונת נווה יהושע ברמת עמידר. בהמשך הם עברו להתגורר בבית בתוך מספר שיכונים בבני ברק, בית בו זכו בהגרלה כמנהג הימים ההם. אלה שיכונים הממוקמים בחלקם בבני ברק ובחלקם ברמת גן.
הוא למד בבית הספר היסודי 'רמז', שהפך לבית ספר דתי. "בהמשך למדתי פעמיים בשבוע בבית הספר המקצועי אורט במגמת חשמל, כבר בגיל 14 התחלתי לעבוד כנער בקואופרטיב דן, במוסך שהיה בשטח ריק ליד בריכת 'גלי גיל' ליד הבורסה של היום. עבדתי כחשמלאי נער גם במלחמת יום כיפור 1973, עבדנו יום ולילה כדי להכשיר את האוטובוסים להסעות לוחמים לדרום ולצפון" .
הכדורגל החל אצלו, כמו כולם, בבעיטות בבית הספר ובמשחקי הרחוב: "בחור שהכרנו רק בשם כהן ממשפחתם של ויקי פרץ ואלי כהן השריף, נהג להגיע רכוב על קטנוע למברטה בשכונות ולצפות בילדים משחקים. הוא פנה אל חברי מילוש הפנר ז"ל, אחד הכישרונות הגדולים בישראל, ואלי והציע לנו להגיע למבחנים בקבוצת מכבי רמת עמידר בנערים".
מדוע לא הפועל רמת גן או הכח?
"מגרשי המכתש וגלי גיל היו מצריכים נסיעות באוטובוסים, הם היו יותר רחוקים מהמגרש של רמת עמידר, אליו הגענו בהליכה ברגל או רכיבה על אופניים. כילדים התלהבנו להגיע לרמת עמידר, האימונים לא נערכו על מגרש הכדורגל המוכר לכולם, התאמנו על מגרש כורכר קשה וגרוע, אבל כילדים לא התלוננו כלל. שיחקתי בעמדת המגן וכך עליתי במהירות לפני גיל 16 לקבוצת הנוער של רמת עמידר".
משם הדרך לבוגרים הייתה מהירה. "המאמן אשר בלוט ז"ל, שחקן העבר של הפועל תל אביב, העלה אותי לבוגרים. היה לנו את הבלם מספר 1 לדעתי אז בכדורגל, משה רוזנר, שהיה מחוזר על ידי מכבי תל אביב וחצי ליגה, אבל המועדון לא שחרר אותו. רוזנר ז"ל היה המנהיג הגדול של הקבוצה".
ואז פרשת המכירות לטוטו, של חלק משחקני רמת עמידר.
"שחקני רמת עמידר דיברו בקול על הסדר של לא לנצח משחקים בטוחים, כדי לאפשר למנחשי טוטו מסוימים להמר ביתר קלות. שבעה שחקנים הורחקו ע"י ההתאחדות לכדורגל לתקופות ארוכות מהכדורגל, לחבר'ה מהנוער ולי היה קל יותר לתפוס מקום במשחקים".
הוא שירת במשטרה הצבאית, נהג בוס בקריה ובצריפין. היום הוא נשוי למזל ("יש לנו ארבעה ילדים, שתי בנות ושני בנים, וגם 11 נכדים, שש בנות וחמישה בנים"). הוא נזכר בתחילת הדרך ביניהם. "הכרתי בשכונה את מזל, כבר מגיל 15 אנחנו יחד, התחתנו כשאני בגיל 20 וחצי, סיפור אהבה שנמשך 47 שנים".
עמידר שיחקה בליגה הארצית וברדה ביקש להתקדם. "הייתה הצעה כספית טובה מהפועל רמת גן וביקשתי שחרור לשורותיה. נפגשתי עם היו"ר ידידיה נחום, אבל הוא הבהיר לי בנוסח של התקופה 'אתה תשחק ותדבר רק בעמידר'. ניסיונות להיכנס להסגר הביאו לריבים ומאבקים, עד להסכם אליו הגעתי עם היו"ר שלנו. סיכמנו בעל פה שהמועדון ירכוש עבורי דירה בשכונת הבולגרים ברמת עמידר. זה לא נסגר, ואז עלה הרעיון שהמועדון יעזור לי כספית להיכנס כחבר בדן, החלטה שמזל אשתי תמכה בה. הצ'ק הראשון חזר, אבל כעבור 24 שעות הוא הופקד שוב, הפכתי לחבר דן, החלטה שאני לא מצטער עלייה עד היום".
את רמת עמידר אימן ליאון קונסטנטינובסקי. "הוא שאל אותי אם אוכל להיכנס לנעלי אלי כהן השריף אם ישחרר אותו לשמשון תל אביב. הפכתי לבלם האחורי הקבוע בעמידר".
ואז הגיע סיפור האיחוד שהתפוצץ עם הכח וברדה חזר לעמידר. ב-1979/80 הגיע איתה לגמר גביע המדינה. "בליגה סיימנו במקום ה-11, אבל משחקי השיא שלנו היו בגביע המדינה. הדחנו את הפועל חיפה בשמינית בפנדלים 1:4 לאחר 0:0 ב - 120 דקות. ברבע הגמר העפנו את החיפאית השנייה, מכבי, 0:1. בחצי הגמר נגד בית"ר ירושלים הגדולה, ניצחנו שוב בפנדלים 3:4 אחרי 1:1. ואז הגמר נגד הפועל כפר סבא ברמת גן. להפועל כפר סבא הייתה התקפה מעולה עם יצחק שום, אלמוג, מימוני, פוגל ויאני, הפסדנו 1:4".
התחנה הבאה הייתה במפתיע מכבי פתח תקווה. "בהחלט מעבר לא מתוכנן. פנה אלי נתן סלובטיק, איש מכבי פתח תקווה ומראשי מרכז מכבי ישראל, ושאל אם אני מעוניין לשחק שם. הבהרתי שראשי עמידר לא ישחררו אותי, אבל סלובטיק אמר לי כי 'אנחנו במרכז מכבי נסדר את המעבר'. ואכן עברתי לשם, הם היו בתחתית והתקדמו כשהצטרפתי למרכז הטבלה".
זאב זלצר מכין לך הפתעה.
"באחד האימונים בתחילת הדרך במכבי פתח תקווה אמר לי זלצר לקחת את נעלי הכדורגל שלי בסיום האימון. הייתי בטוח שקרה משהו במעבר שלי, אבל כשהגעתי הוא אמר לי לא לבוא לאימון הקבוצה, עלי להגיע לאצטדיון רמת גן לאימון הנבחרת האולימפית. זלצר עשה לי אימונים אישיים, ממש קידם אותי. הזימון לנבחרת היה הפתעה גדולה, הייתי כבר בן 26. המשחק הראשון שלי היה ידידותי נגד ווסטהאם. סרג'יו חוואל מתח שריר בחימום ויוסף מרימוביץ' העלה אותי במקומו בהרכב. בקדם אולימפי שיחקנו נגד פורטוגל וגרמניה ולא עלינו ללוס אנג'לס".
ב-1984/5 שוב הגיע לשלב גבוה בגביע, הפעם חצי גמר. "אחד המאמנים הטובים שלי היה מוישיק מאירי, תחתיו שיחקה הקבוצה כדורגל התקפי משובח. בחצי הגמר הגדול נגד בית"ר ירושלים סיימנו בתיקו מלהיב 3:3 והפסדנו בבעיטות הכרעה בפנדלים 5:4".
מה הקטע עם ההבהרה של אריה זייף ש"הוא לא קבלן?"
"החוזה שלי הסתיים במכבי פתח תקווה, הם רצו שאמשיך אצלם. ביקשתי מהיו"ר אריה זייף ז"ל לתת לי דירה תמורת חוזה ארוך טווח, כי אין לי דירה משלי. זייף הבהיר 'אני לא קבלן, תקבל כסף'. ביקשתי דירה או שאני עוזב. זייף אמר 'לאן תעזוב? אנחנו מרכז מכבי'".
ההצעה שהגיעה הייתה ממכבי תל אביב של יצחק שניאור, בשורותיה שיחק בתפקיד אבי כהן. "אחרי העונה הראשונה שלי במכבי פתח תקווה קיבלתי הצעה מפתיעה ומפתה משניאור. במכבי תל אביב הבינו שאביל'ה עשוי לעבור פעם נוספת לשחק באי הבריטי אחרי ליברפול. שניאור רצה אותי אצלו. רעדו לי הרגליים על המחשבה להגיע למכבי תל אביב. אחרי יומיים של מחשבה עמוקה החלטתי לא להיות זה שישמש לעשות 'נו נו נו' לאבי, חשבתי שאם אגיע למכבי תל אביב יכשילו אותי. סירבתי להצעה".
אתה מתחרט?
"מצטער מאוד, החלטה לא נכונה שלי. אבי כהן נשאר תחת שניאור בכל השנתיים שאימן שניאור, רק ב-1987 עבר לסקוטלנד, לגלזגו רינג'רס. אין ספק שלצדו של אביל'ה הכול מקצועית היה מתפתח אחרת, חבל".
במקום זאת הוא עבר למכבי נתניה ב-1985. "פניתי לחבר'ה המיוחדים מעמידר, אלו שדרשו ממני במילים ברורות ומובנות בזמנו לא לשחק בהכח. הם 'דאגו' שאשחק במכבי נתניה אחרי מכבי פתח תקווה".
הוא ערך פגישת היכרות עם יצחק תשובה, שתחתיו התנהלה נתניה. "תשובה לקח אותי ברכבו, עשה לי סיור והראה לי 'כאן אני בונה, זה שייך לי'. הסכמתי להצעה, חתמתי על חוזה לראשונה עם עו"ד תמורת דירה. המאמן של מכבי נתניה היה צביקה רוזן".
הרומן עם נתניה היה קצר. "הייתה לי פציעה מתמשכת בשריר התאומים, לא שיחקתי הרבה. הקבוצה הייתה במרכז הטבלה, לא בצמרת ולא למטה, עבורי ממש חוסר מזל מקצועי".
ואז טלפון מארצות הברית, יעקב גרונדמן על הקו."הוא הציע לי לעבור לשמשון תל אביב במקומו של אלי כהן השריף, שסחב פציעה והתכוון לפרוש לאחר גמר הגביע נגד בית"ר ירושלים. הבהרתי לו שאני עדיין פצוע, אבל גרונדמן הציע לי להתחיל להתאמן ויחד נקבל החלטה. בהמשך הוחלט שאחתום על חוזה ארוך טווח, לאחר שאביא את השחרור מנתניה.
"נפגשתי עם מכבי נתניה, ויתרתי על החוזה אשר מבטיח לי דירה יפה. היות והייתי מושאל מעמידר לא יכולתי לצאת להשאלה נוספת. הגעתי למנהלי מכבי נתניה ראובן פריזנר וזאביק כספי, שוער העבר שלהם. הבאתי טופס העברה במקום טופס השאלה, הם חתמו לי בלי להביט והפכתי לשחקן שמשון". עם הקבוצה מהכרם הגיע גם כן לגמר, ב-1990, שוב מול הפועל כפר סבא ושוב אכזבה, לאחר שער כפר סבאי בהארכה.
כשהוא בן 34 הייתה נבחרת ישראל רחוקה 180 דקות מהעפלה למונדיאל באיטליה. ברדה זומן לסגל. "שניאור וגרונדמן ז"ל שוחחו איתי וקיבלתי מקום בהרכב. מבחינתי המשחק בחוץ נגד קולומביה היה השיא, כל קולומביה דיברה על המפגשים, מעל 100 עיתונאים ליוו כל צעד ומילה שלנו. שמענו בחדרים עד הבוקר את החצוצרות והזמבורות שניסו להפריע לנו לישון. האיצטדיון בבראנקיה היה מלא משעות הבוקר, הפסדנו להם 1:0 אחרי יכולת שיא של השוער בוני גינצבורג. בגומלין ברמת גן עשינו רק 0:0, החמצת מונדיאל כואבת".
הוא פגש את דייגו מראדונה. "משחק ידידות של ארגנטינה לפני הטיסה שלהם לאיטליה. במרכז ההגנה היינו רואי חדד, יהודה עמר ואני מול הגדול מכולם, זו הייתה הגשמת חלום. לדעתי, דייגו גדול יותר מכריסטיאנו רונאלדו וגם ממסי. ישראל הפסידה 2:1".
בעונת 1989/90 ירד עם שמשון לליגה הארצית. "ב-1991/2 היה ניסיון להחזיר את שמשון לליגה העליונה, אבל במשחק הקובע בהרצליה נגד בית"ר ירושלים היינו זקוקים לניצחון, עשינו רק 0:0 ונותרנו בארצית".
הוא עשה ניסיון לחזור לרמת עמידר. "רציתי לסיים ולסגור מעגל היכן שהתחלתי, אבל קונסטנטינובסקי שמונה למאמן, האיש שהעלה אותי מהנוער להתאמן עם הבוגרים, טרפד. הוא החליט להקים קבוצה צעירה, אני לא הייתי בתוכניות שלו. בגיל 37 החלטתי לפרוש מכדורגל פעיל. אימנתי את עמידר אחרי דוביק רמלר, והייתי גם מנהל מקצועי ומאמן הנוער של שמשון תל אביב. הכדורגל דרש יותר אנרגיות , אמרתי מספיק ודי".
עשית 'טיול שורשים' למשפחה.
"לאחרונה לקחתי אותם למגרש הירידה של מכבי רמת עמידר, הראיתי להם היכן הכול התחיל והסתיים עבורי. אני בלב ובנשמה אוהב את מכבי רמת עמידר שאינה קיימת עוד, יש רק מחלקת ילדים. אי אפשר לשכוח את הירידה במגרש. נגד קבוצות חזקות בחרנו לפתוח בירידה, כדי לכבוש שערים. בדרך כלל זה עזר".