את גמר הגביע של 2014/15 לא שוכח אף אוהד של מכבי תל אביב, אז הגיעה למשחק מול הפועל באר שבע ורשמה 2:6 מהדהד בחיפה. זו הייתה מכבי תל אביב בינונית, עם סיבוב שלם ללא ניצחונות חוץ ובאופן כללי, מאז ועד היום, מקצועית וסטטיסטית, האליפות הכי פחות מרשימה בעידן של מיטש גולדהאר, אבל עם טרבל קשה להתווכח.
לפעמים לא משנה מה עשית לפני כן, אתה צריך ניצחון שיגדיר עונה שלמה. תשע שנים אחרי הניצחון הגדול ההוא, באותו אצטדיון, מכבי תל אביב רשמה אחד כזה. רובי קין חתום עליו.
על הנייר, המשחק מול מכבי חיפה היה מבוא לתבוסה. מכבי תל אביב, ללא מילסון המורחק ואחרי תיקו שובר לב בסכנין, הגיעה כאנדרדוג מובהק. בהתפלגות מנחשי הווינר שפורסמה באולפן טרום המשחק של ערוץ הספורט, 68 אחוז ניחשו שמכבי חיפה תנצח, 16 אחוז הלכו על תיקו ו-16 אחוז על ניצחון צהוב. זו פריסה שמתאימה למשחק בין המוליכה לקבוצה שנמצאת במקום החמישי-שישי. קין עלה במערך שלושה בלמים שגרם לכל אוהד צהוב ביציע להחסיר פעימה. רועי משפתי, אחרי הטעות בסכנין, גם כך לא נחשב למניה הכי בטוחה. דן ביטון חלוץ? זו המצאה שלו (שנוסתה בגמר גביע הטוטו נגד אותה מכבי חיפה).
ועם כל הנתונים הללו, למרות הנחיתות המובנית, לכאורה, קין ניצח לראשונה העונה את מסאי דגו. בשלוש הפעמים שבהן פגש אותו לא הייתה לו תשובה, הפעם הוא הראה עליונות טקטית. בחצי ההתקפה האמיתית הראשונה של מכבי תל אביב הוא זכה בפנדל שכל כולו הניסיון של ערן זהבי. כדי לסחוט מהשופט שריקה על דבר כזה צריך טונות של קילומטראז' ואינטואיציה בריאה. המהלך של זהבי, שאחריו גם נפצע ובעקבותיו גם סיים, כנראה, את העונה, מסמל את כל מה שקרה במשחק הזה מבחינת מכבי תל אביב - מהלך של נחישות, נשמה, דם, יזע ודמעות.
כשמדברים על "מכביזם", השיח הוא לרוב על ניצחון חסר רחמים, על בעיטה ביריבה שכבר שוכבת על הרצפה אחרי חמש או שש ספיגות. איך אמר זהבי בעצמו בסרט הפרומו ששחרר המועדון בתחילת העונה? "מכביזם הוא לא רק לקחת מה שאתה חושב שהוא שלך, אלא גם את מה שאחרים חושבים שהוא שלהם". מכבי תל אביב ניצחה בשיניים ולפחות לפי ליאור רפאלוב לקחה את מה שלא שלה. העובדה שהוא חושב שהיא גנבה את המשחק הזה רק מוכיחה שזהו המהלך הכי מכביסטי שקיים בספר.
קין הימר על מערך שמיעט מאוד להשתמש בו, עם שלושה בלמים ורוי רביבו באגף ימין. רביבו דעך מאוד במחצית השנייה של העונה, והמאמן החליט בשבועות האחרונים לתת קרדיט לאופיר דוידזאדה בשמאל, כשההצבה של רביבו בצד הנגדי החזירה את שניהם לחיים. דוידזאדה הוא שחקן משלים שעובד קשה. אין לו את היכולות של שחקן מוביל, אבל ניסיון ורוח לחימה יש גם יש. אמש הוא שוב הוכיח שהארכות החוזה שלו בקבוצה בה הוא משחק מ-2018 היו במקום.
והנה, שלושה מחזורים לסיום, מכבי תל אביב רחוקה ניצחון אחד מאליפות. זה קורה בעונה שבה היה לה זר אחד שהצטיין, כשכל השאר ייבשו את הספסל. היחיד שפתח אמש בהרכב, אנריק סבוריט, הוא כבר מעשית ישראלי. בעידן של שישה זרים, מכבי תל אביב תניף צלחת שכל כולה תו תקן כחול-לבן.
מה שמחזיר אותנו למאמן. קין זכה ללא מעט ביקורת לאורך העונה בגין ניהול המשחק ובשל הקיבעונות שלו (מי זוכר עכשיו את הזעקה כנגד החילופים בסכנין מיום שני). למעשה, אפילו אמש איש לא האמין שהוא יכול להוציא משהו עם ההרכב הזה, אבל במבחן התוצאה חסרות לו חמש נקודות כדי להשתוות למאזן הטוב ביותר של מכבי חיפה בעידן ברק בכר (81, בעונה שעברה). כשמחברים את הכישלון בבחירת הזרים יחד עם הבינוניות בהגנה מבינים עד כמה ההישג הזה לא נתפס.
רפאלוב אמר בסיום ש"אין ספק שמכבי חיפה קבוצה טובה יותר ממכבי תל אביב, אבל אליפות לוקחים בעונה שלמה ומגיע להם כל הכבוד". האומנם אין ספק? גם אם, נניח, צדק בניתוח, לא בטוח שהוא מודע למשמעותו.
הרושם בשבועות האחרונים היה שמכבי חיפה חוזרת לדרוס. אחרי הרביעייה על באר שבע, הניצחון בדרבי והחמישייה מול ריינה, היא נראתה מוכנה להחזיר את מאבק האליפות לחיים. אלא שבכל צומת שאליו הגיעה האלופה העונה כשיש עליה מעט לחץ היא דעכה. כך היה גם אמש. מכבי חיפה כבתה לחלוטין לאחר הפנדל של מכבי תל אביב, ניעורה לחיים עם שער השוויון של דין דוד ונסוגה שוב כשהוא נפסל. דווקא הבעיטה המוחמצת של זהבי, שהייתה אמורה להזריק לה מנת התלהבות מחודשת, הרדימה אותה לחלוטין.
למכבי חיפה יש יותר כישרון כשמדובר בכדורגל נטו, אבל יותר כישרון לא הופך אותך ליותר טוב. מסאי דגו לא הצליח להחדיר בעליונות הזאת די אופי. זו לא הייתה עונה רעה והוא יעזוב את מכבי חיפה בראש מורם, אבל בסוף, עובדתית, הקבוצה שלו ושל רפאלוב פחות טובה ממכבי תל אביב.
יותר מ-25 אלף אוהדים של הפועל תל אביב הגיעו אתמול לבלומפילד. אנשים שלא היו באצטדיון שנתיים, שלוש, אולי עשר שנים לקחו את ילדיהם ושמו פעמיהם למגרש כדי לעודד ולנסות להשאיר את המועדון בליגה. מבחינת איכות הפועל תל אביב לא מוגדרת כבר יותר מעשור כ"קבוצה גדולה", אבל בסיס האוהדים שלה איתן. למרות הכול, האהדה עדיין עוברת בירושה. האווירה הייתה מחשמלת ויצרה את המחשבה האולטימטיבית לפיה "עם קהל כזה אי אפשר להפסיד".
יש רק בעיה אחת - ההמונים הללו לא גדשו את האצטדיון בזכות יכולת אטרקטיבית, אלא להפך, הם באו כדי לתמוך בקבוצת כדורגל כושלת שהצליחה לדרדר את עצמה לתהומות שלא חלמה להגיע אליהם. כך זה גם נראה על כר הדשא, אסופת שחקנים חסרי רעיונות ויכולת לדחוף את הכדור לרחבה נעקצו פעם אחר פעם על ידי היריבות. ההימור על אשדוד כזו שתתרפס ברגע האמת התברר כשגוי לחלוטין.
שתי הירידות הקודמות של הפועל תל אביב, ב-1989 וב-2017, היו תוצאה של התנהלות כלכלית כושלת שהובילה להפחתת נקודות משמעותית ולקטסטרופות בטבלה. הבסיס לירידה הנוכחית הוא מקצועי נטו. צריך לזכור, הפועל תל אביב פלירטטה עם ירידה גם בשנה שעברה. אז היה לה עד הסוף את זובאס וגם די אופי כדי להישאר, אבל כנראה שהיא לא הפנימה שהאש קרובה מדי. פתיחת העונה הסבירה תחת מייקל ולקאניס גרמה לקבוצה לא להבין את מצבה. העזיבה של האוסטרלי, יחד עם מהלכים נוספים, הכניסה את המועדון לסחרור שממנו לא ידע כיצד לצאת.
אפשר לדבר על חוסר סדר בהנהלה ובבחירת המאמנים, גם על הנטישה של חוסה רודריגס שיצרה הפקרות במרכז השדה או על האימפוטנציה ההתקפית אצל יוסי אבוקסיס - הכול נכון, ועדיין, הירידה הנוכחית של הפועל תל אביב היא תוצר של זחיחות וחוסר מודעות למצב. במידה מסוימת ניתן לקבוע שזו אחת הירידות המיותרות שידע מועדון בליגת העל.
הקריירה של אריאל הרוש הייתה רוויה בחוסר מזל. לא אחת נדמה היה שיד נעלמה רוצה לסגור איתו חשבון על לא עוול בכפו. הרבה תחנות קשות היו לו בקריירה, כמו העימות עם האוהדים לאחר החתמת הצ'צ'נים בבית"ר, הסכסוך עם טביב, איבוד חולצת הפותח (תרתי משמע באחד המשחקים) בבאר שבע ועוד. הירידה עם הפועל תל אביב בעונת 2016/17 כבר סימנה אותו כסוג של נאחס.
שבע שנים חלפו מאז ואמש הרוש סגר את המעגל. אחד ההבדלים העיקריים אתמול בבלומפילד היה בעמדת השוער. בעוד רוי ברנס המשיך להיראות הלום, נרגש ובוסרי, הרוש השרה הרבה מאוד שקט על ההגנה של אשדוד והיה אחראי גם למספר הצלות שנסכו עוד ביטחון וסייעו לקבוצה להישאר בליגה.
בעוד פחות משבועיים יחגוג הרוש את יום הולדתו ה-36. מתנת יום הולדת אחת, של הסרת התיוג השלילי מעל ראשו, הוא כבר קיבל.