אלי שכטר שיחק במשך עשור שלם, בין 1975 ל-1985, במכבי יפו - ונחשב לאחד מהכדורגלנים הנערצים של המועדון. כיליד שנת 1957, שכטר מייצג את הדור השני לשואה. הוא ואחיו הצעיר ממנו אבי אמנם נולדו בארץ, אך במשך שנים חוו את שתיקתו של אביהם יעקב, שהיה ניצול שואה. אלי חי את הדממה של האב בנושא, ואחרי שנים, כשבגר, שמע ממנו את סיפורו. הוא הבין שזו הייתה שתיקה שמקורה בכאב.
לפני שנספר את סיפורו של האב, נציין כי שכטר עלה לבוגרים של מכבי יפו בגיל 18 הפך לכוכב בקבוצה, לצידם של השמות הגדולים, בהם מוצי ליאון, משה אוננה ואחרים. בהמשך עבר להפועל ירושלים, להפועל תל אביב ופרש לאחר ששיחק בהפועל באר יעקב. שער בלתי נשכח כבש בשנת 1979 נגד האלופה מכבי תל אביב, עם גיורא שפיגל ואבי כהן, במשחק שהסתיים ב-3:4 לזכות יפו. הוא נשוי לשרי, ולהם בן בשם רן ושתי בנות תאומות, חן ועדי. מחן יש שתי נכדות, ליאה בת 7 ונוי בת 4.
"אבא שלי יעקב הלך לעולמו לפני כשנתיים, ביום ההולדת שלי", הוא מספר, "אמא שלי יהודית נפטרה לפני שלוש שנים וחצי, היא הייתה מרומניה ואחרי מלחמת העולם עלתה לארץ ישראל, גורשה ע"י הבריטים לקפריסין ועלתה לארץ. כאן הכירה את אבא".
יעקב החליט לפני כעשור לכתוב את ספר הזיכרונות שלו ושל משפחתו, 'יעקב שכטר - זיכרונות'. הוא נולד ב-1933 בברגסס, אז בצ'כוסלובקה, שנים ספורות לפני שהפכה להיות חלק מהונגריה ובהמשך עברה לשליטת אוקראינה. אחיו התאום אפרים גדול ממנו בשבע שעות. למשפחת שכטר היה בן נוסף, ישראל מרדכי. לאמא קראו שינדל (יפה) לבית הלפרט, לאבא אליהו (על שמו אלי) לבית שכטר. יעקב הספיק ללמוד שלוש שנים בבית ספר עממי בשפה ההונגרית, המשפחה הייתה דתית מסורתית ומאושרת.
אלא שהגורל כיוון אותה אל האסון באכזריות. אליהו שהיה ציוני השיג בשנת 1939 סרטיפיקטים (ויזה) לפלסטינה, ארץ ישראל, תיאר יעקב בזכרונותיו. כמנהג התקופה, היה נהוג אז להתייעץ עם רב הקהילה. הרב התנגד לארץ ישראל באופן נמרץ, והוויזות הועברו למשפחה אחרת. החלטה גורלית זו הביאה את משפחת שכטר אל שואת יהודי אירופה. חוק הונגרי קבע ב-1941 כי יהודי ממוצא זר חייב לעזוב את המדינה. האב אליהו גורש לגבול אוקראינה, אבל אחרי שנתיים בערך חזר להונגריה. ב-1944 הם הלכו עם טלאי צהוב וגרו בגטו. יום אחד הגיעו לשם הגרמנים, אספו את כל היהודים והעלו אותם על רכבת בהמות צפופה. לאחר מספר ימים לא אנושיים הרכבת עצרה באושוויץ-בירקנאו.
ב-22 במאי חל יום הולדתם של יעקב ואפרים. באותו לילה נשמעו צעקות איומות, איש לא ידע מה מצפה לו. מיד הגיעה הסלקציה, ההפרדה. מי שנשלח לצד ימין נשלח לחיים, צד שמאל אל המשרפות. לפתע הופיע ד"ר יוזף מנגלה. מנגלה צעק "צוילינג - ראוס" (תאומים החוצה). האב, שהבין גרמנית, ניגש למנגלה ואמר לו "אלו התאומים שלי". יעקב ואפרים הוצאו עם זוגות תאומים נוספים. זאת הייתה הפעם האחרונה שיעקב שכטר ראה את אביו, אימו ואת האח הקטן שנשלחו ישר למשרפות. "את אפרים ואותי לקחו באותו לילה ל'בית החולים' של המחנה, מקום הניסויים של מנגלה", כתב, "כעבור יומיים חרטו את המספרים של כולנו על הידיים. המספר שלי היה A5106. זו הייתה רק ההתחלה".
הוא המשיך בתיאור הזוועות. "התחלנו סדרה של בדיקות, לקחו לי 11 פעמים דם, היו בדיקות עיניים שעשו אותנו עיוורים למספר ימים, בדיקות שלקחו כמה חודשים. מטרת מנגלה והגרמנים הייתה שכל אם גרמניה תלד יותר מילד אחד כדי להכפיל את העם הגרמני. בבית החולים שלו היו אנשים נמוכי קומה שגם הם עברו ניסויים. הם עשו ניסויים בין נמוכי הקומה לצוענייה כדי לראות איזה ילד ייצא להם. היה ניסיון של שבויים פרטיזנים רוסים למרד, וכולם הוצאו להורג. היה ניסיון של הזונדרקומנדו (יחידה לטיפול בקורבנות בתאי הגזים - א.ג.) להתקומם, הם תפסו את הקאפו, האחראי על האסירים, וזרקו אותו חי לתוך התנור, חיבלו בכבשן אחר, אבל אנשי SS השתלטו עליהם ושרפו את כולם. לאחר מכן הועברנו למחנה עבודה, היינו אוספים את הבגדים של הנספים במשרפות עם עגלה ורצועות למחסן, שם היו נשים שהפרידו בין הבגדים הטובים למשלוח לגרמניה".
המומנטום במלחמה השתנה. "בשנת 1945 חשנו כי מתרחש שינוי משמעותי באוויר, הריח הנורא של עשן המשרפות פסק, הצבא הרוסי התקרב", כתב יעקב, "אחי אפרים היה חולה, נותר במחנה, ואני עם אלפים צעדתי את צעדת המוות המפורסמת, 75 ק"מ ביום וחצי. מי שהתיישב לנוח לשנייה נורה במקום. עוד לפני הצעדה טסו מעלינו להקות מטוסי הפצצה אמריקאים ורוסים, בכמויות עצומות, אבל לא הפציצו פעם אחת את פסי הרכבת. באושוויץ היו אנשים מיואשים שרצו לעבר הגדר החשמלית, נשארו תלויים שם והתחשמלו למוות. מלאסלו עברנו ברכבת למאוטהאוזן, שם בגלל הרעב הגדול אנשים אכלו בשר אדם. מי שנתפס עושה זאת, נורה במקום. אחרי מאוטהאוזן עברנו למחנה גונסקירכן באוסטריה, התנאים שם היו גרועים, רבים חלו במחלת טיפוס".
ב-4 באפריל 1945 שוחרר יעקב על ידי הצבא האמריקני. "לאחר השחרור מגונסקירכן, האמריקנים לקחו אותי לבית חולים למשך מספר שבועות להחלמה. לאחר מכן הועלתה קבוצה של ניצולים על אונייה קטנה ששטה על הדנובה לכיוון מזרח. האונייה נעצרה ע"י הצבא הרוסי, ואלו הוציאו להורג שבויים רוסיים אשר נחשדו בשיתוף פעולה עם הגרמנים, על פי קעקוע תחת בית השחי שעשו להם הגרמנים. בהמשך העלנו את הניצולים על רכבות משא, היה צפוף מאוד, עליתי על גג הרכבת וכך לאחר שבועיים הגענו לבודפשט, הונגריה. שם נאספתי ע"י הג'וינט, ארגון שעזר לניצולים. בבודפשט ניגש אלי אדם לא מוכר ושאל אותי לשלומי, ושאל למה עזבתי את בוקרשט, שם לא הייתי מעולם. פתאום הבנתי שמדובר באפרים אחי התאום, כך נודע לי שהוא חי".
"דאגנו להביא את אפרים לבודפשט. עברנו בהסתר לפראג, למשפחה שלנו, לדודי איזי ולבת הדודה ינטו. לאחר שראו כי הקומוניסטים משתלטים על המדינה נשלחנו לצרפת, שם ועד ההצלה עשו לנו את בר המצווה לאחר השואה. בפריז נרשמנו לעלייה לישראל, נסענו ברכבת למארסיי , לאחר המתנה בת שבוע עלינו על אונייה בשם פאן יורק (קיבוץ גלויות). בשנת 1948 הגענו לישראל, התחלנו חיים חדשים. אני ואחי עשינו שרות בנח"ל וקורס סיירים בבית דרס".
"אבא לא דיבר בשנים הראשונות הארוכות על השואה ועל מה שעבר, גם לא אחיו התאום", מספר אלי, "לא ידעתי כלל במשך שנים שהיה לאבא אח קטן מהם שנספה, הוא לא סיפר כלום. ביום השואה לא פתחו אצלינו בבית כל השנים את הטלוויזיה. רק בשנים האחרונות לחייו, כשהוא חש שהוא חולה, הוא נפתח, ומספר חודשים לפני מותו מסר עדות במשך שעות ביד ושם על מה שעבר במחנות ההשמדה כילד. חשתי שיש דברים מהעבר, אבל הוא שמר את הכול אצלו עמוק. מי שלא היה שם לא יבין זאת כילד מאושר וחופשי במדינת ישראל".
הוא מספר גם על היחסים עם אביו: "הם היו חבריים ועם אהבה גדולה. אבא לקח אותי למשחקי כדורגל, לכל דרבי בבלומפילד בין הפועל למכבי. ראיתי את אנגליה הצעירה ברמת גן ואת ההצגה של נבחרת ברזיל על ישראל 0:5. הבית שלנו היה בית של חברים שלי, הרצל קביליו הגיע כדי להשמיע את שיריו לאבא, גם ישראל דניאל, שמעון לוק, רפי זוכר שמנע את החתימה שלי בהפועל תל אביב וצעד איתי לחתום במכבי יפו - כולם באו, יחד עם עוד הרבה חברים וחברות. אין אנשים כאלו היום, אבא חשב רק לתת מעצמו ולא לקחת דבר".
הוא אהב לראות את בנו משחק. "ביום המשחק נגד מכבי תל אביב הורדתי את הגבס מהיד. אבא ואחיו היו ביציע הכבוד, אחרי הגול שלי שניצח את המשחק 3:4 הוא אמר שזה היום הכי מאושר שלו בישראל. האהבה הגדולה שלו הייתה מטקות, הוא היה שחקן מעולה. כילד ירדתי איתו כמעט יום יום לחוף גבעת עלייה לשחק מטקות ברמה גבוהה, בהמשך הוא שיחק שעות על גבי שעות בחוף סי - פאלאס בבת ים, גידל דור נפלא של שחקני מטקות. בשבת ירדתי עם הבן שלי לחוף הים, רבים מאלו ששיחקו עם אבא ממש התנפלו עלי, התעניינו ודיברו על אבא. הוא ואימא חסרים לי. בכל יום אני חושב על אבא ועל הימים האפלים בתולדות עם ישראל".
לפני שנתיים הלך יעקב לעולמו. "הוא היה מאושפז בבית החולים וולפסון, ללא חיבור לאינפוזיה או מכשירים. ביום שישי ובשבת בערב הגיעו למיטתו מספר אנשים דתיים, שרו איתו שירי שבת, ואבא היה בסדר. לא ידענו מי הם, אולי מלאכי שבת שבאו להיפרד מאבא. הוא הלך לעולמו ב-16 ביולי, יום ההולדת שלי".