במעמד צד אחד: איך הפך הדרבי החיפאי הגדול לסתם משחק כדורגל?

לדרבי אולי חוקים משלו, אבל לדרבי החיפאי חיים משלו. מידת העניין בו אינה אבסולוטית, כמו זה שיעורר הדרבי התל אביבי למשל - ולא משנה באיזה שלב של העונה ומה הסטטוס של שתי היריבות. הדרבי החיפאי הוא תלוי קונטקסט.

יש שנים שבהן הוא מעניין פחות - לא רק מהדרבי התל אביבי, אלא גם מזה של פתח תקוה או ירושלים, מרתק פחות אפילו ממפגשים טעונים אחרים כמו הקלאסיקו בין מכבי תל אביב למכבי חיפה, או כמו מפגש בין בית"ר ירושלים להפועל תל אביב או בני סכנין (מוזר, אבל הכלל הזה תקף רק לגבי סכנין ולא לגבי בני ריינה).

העניין בדרבי החיפאי אינו נובע מהיריבות העירונית בין שתי הקבוצות, אלא רק במידה שבה הוא יכול לקלקל את שאיפות האליפות של מכבי חיפה או את סיכויי ההישרדות של הפועל חיפה (לא בעונה הזאת, כמובן, שבה האדומים "הפתיעו לרעה"). כלומר: התוצאה היחידה שתהיה מעניינת הערב היא אם הפועל חיפה תנצח.

אני לא כותב את זה רק כמי שמעדיף שכך יהיה, אלא בעיקר כי ניצחון אדום יקבע את הפער בצמרת על 10 נקודות יתרון למכבי תל אביב - וכשנותרו רק עוד 15 בקופה, נדמה שאפילו הצהובים ששכללו את הבעיטה בדלי לדרגת אומנות (שאלו כל ילד בפיראוס!), לא יצליחו לקלקל לעצמם את האליפות על שם סבוריט, שחקן העונה שלי.

איך הפך משחק דרבי גדול בעיר שמכונה "של כדורגל" (כדרכן של ערים שיש בהן פחות מדי מכל דבר למעט זיהום אוויר. כך גם ליברפול, דורטמונד או סנדרלנד, למשל) לעוד משחק שהעניין בו צמוד להשפעתו על שינויים דרמטיים בטבלת ליגת העל? ובכן, לא תמיד זה היה כך.

בשנים של הריחוק מהמרכז, הייתה חיפה מיקרוקוסמוס. כלומר, המרחק הגיאוגרפי בין תל אביב לחיפה לא השתנה כמובן, אבל עד לשנות התשעים התקיימה חיפה ביקום אחר. היא הייתה עיר שהצביעה אחרת בבחירות (או ליתר דיוק: המשיכה להצביע לאותה המפלגה כשעל הארץ התרגש מהפך), התנהלה אחרת, הייתה שמרנית יותר.

שחקן כדורגל איכותי שגדל בעיר היה צריך לעבוד קשה הרבה יותר כדי להגיע אל נבחרת ישראל, קל וחומר כדי להשפיע עליה (בימים שבהם החלום היה ללבוש את מדי הנבחרת - ולא מן השפה אל החוץ בעידן שבו קריירה אירופית היא פסגת השאיפות). לא בכדי לא הותירו כוכבי מכבי כמו אהרון אמר וברוך הלד, או כוכבי הפועל כמו אבא (אם מישהו יתקן אותי לאבה, אני אגיד לו שהוא מעולם לא ביקר בחיפה) גינדין, איציק אנגלנדר ויוחנן וולך (אם כי האחרון נמנה על הסגל של מקסיקו 70') שום חותם משמעותי על הכדורגל הישראלי (הוא הדין גם לגבי כוכבי כדורסל מהאייטיז, כמו חיים זלוטיקמן מהפועל או ארי רוזנברג ממכבי).

כלומר, עד 1976 התקיימה בחיפה יריבות גדולה, פוליטית ומעמדית בין הפועל למכבי. כדרכן של כאלה היו רוב אוהדי הפועל על הציר האדום שנמתח בין מפ"ם למפא"י, בעוד אוהדי מכבי חיפה היו ברית של דחויים, כמו בקבוצות מכבי או בית"ר אחרות: פרופסורים וסוחרים על הציר הפוליטי שבין הליברלים לרוויזיוניסטים, ביחד עם אנשי השכונות - משוק תלפיות ועד לטירת הכרמל (במכבי חיפה של שנות השמונים ואפילו התשעים עוד נשמרה החלוקה הזאת בין "כרמליסטים", כמו האחים רוזנטל, אבי רן, ירון גבעול ועוד, לכל השאר, מ"טירה" מהעיר התחתית ומשכונת הדר).

הדרבי האחרון הגדול שחתם את אותה התקופה היה זה שבו גברה הפועל של האחים ליפשיץ, אהרון כהן, אלי לוונטל ושארית מכוכבי העשור הקודם, 1:2 על מכבי (שהכוכב הכי גדול שלה היה השוער, מנו שוורץ, אם כי היה דיבור על נערים מוכשרים עם שמות כמו ירון פרסלני וברוך ממן).

ההפסד הזה היה אמור לקבע סופית את מעמדם של האדומים כקבוצה הבכירה בעיר (נכון לאותה העת, אחת מתוך שלוש קבוצות שמעולם לא ירדו ליגה, משלוש נותרה רק אחת, מכבי תל אביב) ולהוריד את מכבי חיפה ליגה. אלא שבעקבות חשיפה של פרשת הטיית משחקים, נשארו הירוקים בליגה לעונה נוספת (וירדו אל מה שהיה אז הליגה הארצית בשנת 1977). בפועל קרה ההפך, אבל לא מיד.

מי שהיה ילד בחיפה של אותם ימים גדל בעיקר על זיכרונות מהדרבי, כי עד ל-1985 (קריית חיים, מכבי מנצחת משער של רוני רוזנטל) לא נערך בחיפה אף משחק דרבי (מכבי עלתה חזרה לליגה הלאומית, אז ליגת העל, בשנת 1981, בדיוק בעונה שבה ירדה ממנה הפועל) מלבד במפעל הפרובינציאלי שכונה "גביע ראש העיר"...

גם אחר כך היו משחקי הדרבי קצת כמו היום, במעמד צד אחד. כל זה השתנה כשהגיע להפועל רובי שפירא, אבל אפילו אז, לא מיד, אלא רק בעונה השלישית שלו, עם אלי גוטמן בעונתו הראשונה במועדון.

הדרבי שנערך בדצמבר 1995 היה כבר קרב בין שוות שממוקמות בצמרת הליגה. קריית אליעזר היה מלא עד אפס מקום, הפועל חיפה ניצחה משערים של ראובן עטר (הסמל הגדול של מכבי והבן יקיר לי טירת הכרמל) ועמיר תורג'מן, מול שער מצמק אדיר של סרגיי קנדאורוב - ובסיום עמדו אוהדי מכבי חיפה המומים ביציע ג', מביטים ביריבות העירונית שנולדה מחדש לנגד עיניהם.

הפועל ניצחה שוב כחלוף שתי עונות (ותיקי אוהדיה עוד נזכרים בשערים של לירון בסיס וסרג'ן צ'ולאקוביץ'), אבל זכתה בהגמוניה של ממש רק בעונת האליפות היחידה בתולדותיה, ב-1999, כאשר עופר טלקר עצר כדור על ידו (כולם ראו, חוץ מהשופט) והמשיך פנימה בניצחון שקבע 9 נקודות פער בין הפועל במקום הראשון בטבלה, למכבי חיפה השנייה עד לאותו מחזור (בהמשך היא ירדה למקום השלישי כאשר דווקא מכבי תל אביב של גרנט התקרבה אל הפועל חיפה).

היו מאז עוד משחקי דרבי זכורים, כמו זה של העונה הבאה, שבו דלק רן בן שמעון, לשווא, אחרי יוסי בניון בדרך לניצחון ירוק דרמטי 3:2, או המשחק בשנת 2001, שבו ניצחה הפועל של גיא לוי את מכבי שרצתה לחגוג אליפות (האליפות הושגה עוד לפני המשחק, אבל החגיגה נהרסה) - ומעל כולם, הדרבי שמכונה עד היום בחיפאית "הדרבי של ישראל כהן" ב-2002, זה שבו הפסידה הפועל (מלקקת עדיין את פצעי התאבדותו של רובי שפירא, בדצמבר 2001), אחרי שכבר השוותה בתוספת הזמן (יואב זיו), במחזור האחרון של העונה הסדירה, מה שהוליד את סדר המשחקים לסיבוב השלישי, זה שבעקבותיו זכתה מכבי חיפה באליפות בעוד הפועל יורדת ליגה.

מעבר לכדורגל, כמעט מבלי לשים לב, התחוללו תמורות חברתיות במבנה של מחנות האוהדים. אוהדי הפועל חיפה, חלק גדול מהם מעמד ביניים קלאסי, החלו לנטוש את העיר במטרה להתבסס במרכז. האלפים הבודדים שכן טורחים להגיע למשחקי הקבוצה, באצטדיון הענק והמנוכר שבו גם 5,000 אוהדים (במשחק ליגה אטרקטיבי בעונה סבירה), הם בקושי 15% מקיבולת, עושים זאת כמעין טיול שורשים... לא בכדי מגיע הכי הרבה קהל (למשחק חוץ של הקבוצה) דווקא לבלומפילד, רובם פשוט תושבי גוש דן, דור שני או שלישי לאוהדי הפועל חיפה המקוריים.

קוריוז: במשחק האחרון של הפועל חיפה, עת מילאו אוהדיה את שער 5 בבלומפילד בהפסד 4-0 למכבי תל אביב, עיין מישהו שישב לא הרחק ממני במוסף השבת של עיתון "הארץ". אפילו בחלקים הפחות-אינטלקטואליים של שער 5, הייתה האווירה הכללית לא של תבוסה משפילה, אלא יותר של כנס מחזור. חיבוקים בגולים (שממילא לא היו) לא נרשמו, אבל חיבוקים של "יא אללה, אחי, כמה זמן שלא ראיתי אותך, מה אתה עושה היום?", היו יכולים להספיק בכל קבוצה אחרת לעונה שלמה.

"במשחק של לך פוזנאן נגד לגיה ורשה יש פחות אשכנזים" פסק מישהו ביציע - וגם אם הגזים, הרי שלא טעה בהרבה. הכי מצחיק במשחקים האלה הוא הדרישה של הקהל הוותיק מהאוהדים הצעירים יותר (לכל היותר כמה עשרות שמנסים לשחק אותה "אולטראס") שיישבו ויפסיקו עם התופים, אחרת לא יוכלו לשמוע עוד פרטים על מי שהיה חבר ילדות ברוממה - והיום הוא מהנדס בכיר בחברת הייטק ברעננה.

אם בקרב 30,000 האוהדים שצובעים בירוק את האצטדיון בחיפה (הנה עוד הבדל: אוהדי הפועל לעולם לא יגידו "סמי עופר", במובן הצר מאוד הזה, הם נשארו סוציאליסטיים למרות שרובם חיים על הצד המרוח והנוח של הבורגנות) יש די מקום לכולם: לתושבי ערי הצפון מעכו ועד צפת, לאנשי השכונות בחיפה, לסטודנטים מהטכניון, למי שהיגרו כבר לתל אביב, למשפחות ואפילו לארגון האולטראס "הקופים הירוקים", הרי שהקהל של הפועל חיפה הוא סוג של שמורת טבע הומוגנית שמצטמצמת משנה לשנה.

מה זה אומר על הדרבי הערב? כמעט כלום. בעיר שבה בקושי ילד אחד ויחיד בכל כיתה בבית ספר הוא אוהד של הפועל, אין באמת יריבות עירונית.

כלומר, אפילו אם הפועל תנצח, התוצאה היחידה שבאמת תהיה לה משמעות חותכת על מאבק האליפות, זה לא יהיה שילדים ישובו מחופשת הפסח ואלה שהם אוהדי הפועל יקניטו את חבריהם הירוקים בשירת "אין אליפות" (או לחילופין, אם תנצח מכבי חיפה 0:5, לא ישירו ירוקים צעירים לחבריהם: "אין הפועל בחיפה" - כי באמת אין...!).

אני לא אומר שלא יתקיימו שיחות הקנטה שכאלה, הו, בהחלט שכן, רק שהן יתקיימו על כוס קפה של בוקר ראשון לחזרה לעבודה של אחרי החג, בין עורך הדין אוהד הפועל לחברו יזם הנדל"ן המכביסט, בבית קפה בתל אביב.

רוצה לומר: לא רק הדרבי החיפאי היה פעם גדול ואיננו עוד. גם עיר הולדתו, חיפה, הולכת ומתפוגגת כמו ענן רעיל מעל לבתי הזיקוק.