1. הישראלי אמר לו "ציונים". וזה חייב להיות נכון, לא?
"זה אני, ואני לא מתכוון להשתנות. אני אומר את האמת. יכול להיות שיש כאלה ששונאים אותי בגלל זה". את הדברים האלה, בסגנון הבלתי מתלהם (וול...) האופייני לו, אמר ארגין עתמאן בריאיון לוואלה ספורט לפני חמש שנים.
מאז הוא הספיק לזכות בשני גביעי אירופה וליצור את אחת השושלות המרשימות שידעה היורוליג אי פעם, ורק הקלאס נשאר אותו קלאס. האיש שמעיד על עצמו בצניעות (וול 2...) כי ה"אמת" היא נר לרגליו טוען כי "אחד מאנשי הצוות של מכבי תל אביב איים עליי 'נראה מה *הציונים* יעשו לך'".
כן, הוא טוען שישראלי אמר לו "ציונים". ברור, ברור. ואם עתמאן אמר, זה חייב להיות נכון, לא? זה אמין בערך כמו שנספר כי הוא הציג את עצמו כתושב קונסטנטינופולי (השם העתיק של איסטנבול, שבו משתמשים היוונים כהתרסה נגד הטורקים).
במילה אחת, "ציונים", הסגיר עתמאן כמה מקרי הקשר בינו לבין האמת. לתת לאיש הזה מיקרופון זה כמו לקנות חבילת גפרורים לפירומן. כמה מסוכנת ההתנהלות שלו, שמנסה בכוח להפוך סדרת משחקי כדורסל לעימות פוליטי-גזעני בזמן מלחמה. הוא נהנה משיתוף פעולה מלא מהבוס שלו - עוד איש שכל כולו אמת וקלאס - דימיטריס ינאקופולוס. ועם השניים האלה יחד, מה כבר יכול להשתבש?
פנאתיינייקוס לא הייתה בפיינל פור כבר 12 שנים. במקרה, או שלא, הבצורת החלה בדיוק ברגע שבו בוני האימפריה, פאבלוס ותנאסיס ינאקופולוס, העבירו את השרביט לבן/אחיין. ייתכן שבעוד שבוע או שבועיים יחגגו הירוקים את חזרתם הרשמית לצמרת האירופית, אבל את ההתנהלות שמאפיינת אותם מאז 2012 הם לא יכולים וכנראה גם לא רוצים לשקם. וכשהפנים של פאו הם ינאקופולוס ג'וניור ועתמאן ("אתה ואני נגד כל העולם", כפי שכתב אתמול היווני בפוסט באינסטגרם) הקבוצה יכולה להיות גדולה; המועדון נותר מתלהם, כאילו הוא כל כך קטן.
2. הסל הבודד והסמלי של קולסון
ואחרי שהאמת - אבל האמת האמיתית, לא זו שעתמאן מתיימר להיאחז בה - הייתה חייבת להיאמר, אפשר לעבור לכדורסל. 3:44 דקות לסיום הרבע השני, אמש (חמישי), לקח בונזי קולסון את הכדור מול מריוס גריגוניס. הוא כידרר, חדר שמאלה, הגיע לתוך אזור הצבע ושיחרר זריקה מחצי מרחק שנחתה פנימה. מכבי תל אביב עלתה ל-35:38. באופן סמלי, דווקא שם הכל נגמר.
זה היה היתרון האחרון של הצהובים במשחק. כעבור פחות מדקה הישווה קוסטאס סלוקאס בשלשה, ואחרי 35 שניות הגיעה התקפת שמונה הנקודות של פנאתינייקוס (מעניין מה עתמאן היה אומר אם קבוצתו הייתה זו שסופגת שלשה, עבירה במתכוון ועוד שלשה בפוזשן אחד).
ולמה זה כל כך סמלי? כי הסל ההוא של קולסון היה היחיד שלו לשתיים לאורך כל המשחק. האיש, שעמד על 17 מ-26 מהטווח הזה בשלושת ביקוריו הקודמים באואקה, סיים הפעם עם 1 מ-4 בלבד. ביום שלישי, בדקות שנותרו לאחר פציעתו של ווייד בולדווין, הוא ולורנזו בראון התעלו ודאגו להביא את הניצחון; אתמול הוא לא הצליח להביא לידי ביטוי את היתרון שלו במצ'אפ הספציפי מול פאו. וללא הכוכב והמסטרינגו הדואב, זה פשוט היה יותר מדי - בעצם, מעט מדי - עבור עודד קטש.
3. כל אחד והפפי שלו
פנאתינייקוס ניצחה למעשה במגרש של מכבי תל אביב. הנתון שזועק מהדו"ח הסטטיסטי הוא הנקודות שהושגו מהזדמנות שנייה. 20 ליוונים מול שתיים בלבד לקבוצת ריבאונד ההתקפה הטובה ביורוליג.
במובן מסוים, היעדרותו של חואנצ'ו הרננגומס הייתה משמעותית לרעת הישראלים - כמעט כמו זו של בולדווין. זה נשמע כמו התרסה, בעיקר לאור העובדה שבו קרוז היה אקס פקטור די מהותי במשחק הראשון (תשעה ריבאונדים ועבודת הגנה מצוינת), אבל זו המציאות. בלעדיו, לעתמאן לא היה את הלוקסוס לשכוח שוב את דינוס מיטוגלו על הספסל לדקות ארוכות וממושכות מדי; והוא נאלץ לזנוח את הרכבי שלושת הגארדים, שהפכו את המגרש האולימפי לרחבת הריקודים של קולסון.
וכשאין הרננגומס, נכפה על עתמאן - ממש כך - לחצוב בקצה הספסל ולאתר שם את יואניס פפאפטרו. לפני שלוש שנים, במהלך תמוה, ויתרו הירוקים על מיטוגלו ומריו הזוניה, וניסו להפוך את "פפי" לכוכב במיליון יורו (כ-20% מתקציב שכר השחקנים שהיה אז לקבוצה כולה). הם עשו עוול לעצמם ובעיקר לו. הקיץ הוא חזר מפרטיזן בלגרד, ונעשה לו עוול הפוך, כשבהגיעו לגיל 30 הידרדר למעמד השחקן ה-12 ברוטציה של הטורקי מקונסטנטינופולי.
עד אתמול, שותף פפאפטרו בעשרה משחקים בלבד העונה. הוא לא הגיע לדאבל פיגרס אפילו פעם אחת, לא חיבר יותר משלושה סלי שדה בשום הזדמנות, ובסך הכל צבר שלוש שלשות ב-120 דקות. "היינו בפאניקה ברבע הראשון", הודה עתמאן (ושכח רק לציין מי החדיר את הלחץ הזה בשחקניו, ב-48 השעות שקדמו למשחק). היווני הוותיק היה לשחקן ה-16 שנכנס אמש למגרש. הוא נשלף כשנותרו 52 שניות על השעון, ומכבי תל אביב הוליכה 16:25.
בתחילה, פפאפטרו הוזעק רק כדי לתת אוויר למיטוגלו. אבל ההתעוררות שלו איפשרה לפאו לוותר במחצית השנייה על גריגוניס (ששיחק בה רק שלוש דקות) ולהעמיד הרכב מאוזן ופיזי יותר, עם שני הפורוורדים היוונים יחד. לא עוד פתרון כלאיים דוגמת הרננגומס בעמדה מספר 3, ולא שלושה גארדים שסובלים מנחיתות מתמדת מול קולסון. הוא סיים עם 15 נקודות, ארבע שלשות, שלושה ריבאונדים, שלושה אסיסטים, שתי חטיפות וסטנדינג אוביישן אחד, ארוך, מיוחד ומוצדק.
4. סלוקאס פינת בלאט
ללא בולדווין, התכווצה מצבת הגארדים של מכבי לשני שחקנים וחצי. ג'ון דיברתולומיאו, שאיבד את כושרו ויצא מקצב המשחק בעקבות הפציעה בכתף, הוצב בחמישייה הפותחת בניסיון לחלץ ממנו משהו ולהאריך את השמיכה. זה לא עבד. ברבע השלישי, רגע לפני שפאו המריאה ליתרון השיא שלה, שלף קטש את תמיר בלאט מהספסל. הוא היה זקוק לשחקן שינער ויעורר את ההתקפה, ויוציא אותה מהכדורסל השגרתי. זה כבר עבד, ובענק.
בלאט ירה שלשה ועוד שלשה. סחט מסלוקאס את העבירה השלישית וגם את הרביעית, שאילצה אותו לרדת לספסל. הוא פיטם (כרגיל) את חסיאל ריברו באסיסט. ואת אנטוניוס קליבלנד (שתופקד באותן דקות כסקנד גארד) בשניים. ופתאום רק 71:68. עתמאן הזעיק פסק זמן, והבין את גודל הסכנה הברורה והמיידית; הוא שיגר בחזרה למגרש את סלוקאס, והפך מחדש את התמונה. קטש הוריד אחר כך את הרכז הישראלי לדקת מנוחה - אחרי עשר דקות רצופות על המגרש - ושילם על כך ביוקר.
סלוקאס התייצב לאירוע כמו בעל חוב, אחרי החטאת העונשין הנדירה והאיבוד הגורלי בשלהי המשחק ביום שלישי. לפני שנה היה לו חלק בהפסד הביתי של אולימפיאקוס לפנרבחצ'ה, אז הוא בא איתה לאיסטנבול וירה 25 נקודות - כולל שלשת ניצחון הרואית עם הבאזר - כדי לגנוב בחזרה את יתרון הביתיות ולהביא את קבוצתו לפיינל פור; ואצלו, כמו תמיד, הטיימינג הוא עניין של תזמון: בהופעתו ה-382 ביורוליג, 15 שנים לאחר משחק הבכורה וכשהוא כבר בן 34, קבע הרכז האגדי שיא קריירה של 29 נקודות. הוא ופפאפטרו ראויים למעטפת מכובדת יותר, שתבליט כמה גדולים הם.
5. ללמוד מאירועי מונאקו
הסדרה חוזרת לבלגרד, ומכבי תל אביב עשויה ליהנות אפילו מסוג של ביתיות, אם באמת יאושר לה להכניס 1,000 אוהדים להאלה פיוניר. לפני שנה היא שבה ליד אליהו במצב זהה מול מונאקו, אבל ההתעסקות בשופטים, ביריבה ובפרובוקציות קילקלה לה את החגיגה והוציאה אותה מאיפוס. הפעם, עליה להתעלם מרעשי הרקע - ולעשות בפעם המי-יודע-כמה העונה משהו שלא הייתה אמורה מלכתחילה לעשות.