מתי הפסקתם לספור אמש את כמות הבעיטות של שחקני הפועל באר שבע מ-30 מטר? האם היה זה לאחר עוד הפגזה חסרת תוחלת של פוקו, בומבה לא קשורה של אנטוניו ספר או שמא בעקבות הריגת ציפור של רועי גורדנה?
צפייה במשחקים של קבוצות צמרת באירופה מראה ששם פשוט לא בועטים מהטווחים האלה. הכדור חזר לשחקן? מתחילים עוד גל של התקפה, עוד העברות כדור מרגל לרגל, עוד ניסיון לחדור לרחבה או לשחק חכם מהאגפים. בעיטות מ-18 מטר כן, שיגור טיל למרכז היציע ממרחק כמעט כפול וממקום כמעט חסר סיכוי הוא תופעה עצלה שמאפיינת את הכדורגל הישראלי, בין אם בגלל חוסר ברעיונות, חוסר יכולת, עצלות או סתם רצון להיפטר מהכדור. התוצאה היא כמעט תמיד אותה תוצאה: בומבה מעיקה ונטולת כיוון שמייצרת רחש של יאוש ביציעים.
אבל לפעמים אין ברירה. למשל, כשאתה במהלך האחרון בהחלט של המשחק ואין מה להפסיד. במקרה כזה פשוט בועטים. כשהכדור הגיע לדיינר קיניונס, רועי ריינשרייבר כבר היה עם המשרוקית בפה. קיניונס ניגש והפעם, בזמן הנכון ובמקום הנכון, זה התלבש. או-הו, איך שזה התלבש.
היו כמה באזר-ביטרים בלתי נשכחים בכדורגל הישראלי. הגדול ביותר הוא, כמובן, שער הדאבל של ערן זהבי בטדי. הגול האדיר של קיניונס אתמול הובקע באצטדיון שבו זהבי הבקיע את השער השלישי בדרבי של 2014 וכמעט מאותה נקודה שבה השחיל מושיקו לוגסי את הכדור לחיבורים של בני יהודה שנה לפני כן. הוא לא נופל משניהם בעוצמה, ביופי ובדיוק, הוא כן עולה עליהם בחשיבות. אולי אפילו בגובה הדציבלים שהוציא מהיציעים של בלומפילד, בוודאי מאלה של בלומפילד החדש.
בתחילת השבוע נכתב פה שדווקא זכייה בגביע תייצר קושי בהגדרת העונה של הפועל באר שבע. אפשר להתווכח עד כמה עונה היא טובה, עם גביע או בלעדיו, אלא שזה שוב מתברר כלא רלוונטי. מה שמגדיר כדורגל הוא לא ההיגיון והניתוח הקר אלא הרגש. רגש כמו שסיפקה אתמול הפועל באר שבע וכמו זה שחוו אוהדיה בשניית הסיום הוא-הוא זה שמספק עבורם כרגע את השורה התחתונה של העונה. בסוף מאי הם יקבלו צ'אנס לשורה תחתונה נוספת.
מי שאחראי להגדרות הללו, לטוב ולרע, הוא המאמן. יש משחקים שבהם מאמן פחות משפיע, לעתים הוא אפילו מזיק. שלמה שרף אוהב כבר עשרות שנים לטעון שכדורגל הוא משחק של השפיץ של הנעל. הוא כמובן צודק, הרי אם השפיץ של איתמר שבירו פוגש את הכדור במקום הנכון בתוספת הזמן, הטור הזה נכתב מזווית שונה לחלוטין אחרי תוצאה שונה לחלוטין.
ועדיין, לפעמים צריך לעזור לשפיץ, וזה בדיוק מה שעשה אמש אליניב ברדה. החילוף הכפול של אנדרה פוקו ואנטוניו ספר בפתיחת המחצית השנייה גרר לא מעט תהיות. הם לא היו מדהימים, אבל מכל הזרים של באר שבע, הם אלה שהיו אמורים בשלב זה או אחר לעשות את ההבדל והיציאה שלהם גרמה להרמת גבה. בסופו של דבר, הכניסה של קיניונס ואימרן במקומם שינתה את כל המומנטום, הכניסה מחץ והייתה אמורה לנצח לבאר שבע את המשחק כבר לאחר סיום המועד החוקי, אלמלא העבירה המטופשת של עדן שמיר.
חילוף הוא עניין של מאמן, הוא הולך עם מי שהוא חושב שחם. לפעמים זה מסתדר, לפעמים פחות. לעומת זאת, לשלוח את השוער שלך לעלות לכדור קרן במצב של תיקו זה חתיכת הימור שכנראה אף מאמן אחר לא היה שם עליו את הז'יטונים. "ידעתי שזה מהלך אחרון", אמר ברדה לאחר המשחק. גם אם זה נכון, זו עדיין לא הנחיה פשוטה. למעשה, היא נראתה על גבול הדמיונית. הכדור עלה לרחבה, אופיר מרציאנו עלה עם איתי בן שבת. הוא לא נגע, אבל ההתרוממות שלו היא זו שהפעילה לחץ על בן שבת וגרמה לכדור שנגח להגיע לקיניונס בזווית הנכונה ובעוצמה הנכונה.
הרבה ביקורות ספג ברדה לאורך העונה, לעתים בצדק. את החשיבה הווינרית מחוץ לקופסה איש לא יכול לקחת ממנו.
בערוץ ההיסטוריה רצה במשך מספר שנים תוכנית בשם "מלכי הכאב". שני זואולוגים אמריקאים מוטרפים מנסים לייצר שיאי מזוכיזם בכך שהם נותנים לחרקים, זוחלים, דגים ועוד מיני חיות קטלניות לעקוץ או לנשוך אותם ביד, והכול רק כדי לספר לנו כמה המכה של היצור הזה מפלחת להם את הגוף והנשמה. המטרה שלהם: לאתר את החיה שתשבור את שיאי הכאב ולתת לכולנו להרגיש בני מזל על כך שהם עוברים את החוויות הללו במקומנו.
באנלוגיה לכדורגל ישראלי, מלכי הכאב הם אוהדי מכבי נתניה, שבכל פעם מחדש שמים את היד בצנצנת וחווים עוצמות בלתי נדלות של ארס רעיל החודר לנשמתם. 41 שנה לא זכתה מכבי נתניה בתואר, תמיד בגלל תסריט זה או אחר שמתנקז לנאיביות משולבת בפיזור דעת. אמש היא כבר התכוננה לפנדלים. לאוהדיה בוודאי עברה בראש האפשרות לעוד מפח נפש, את זה הם לקחו בחשבון. הם רק לא חשבו על שברון לב מסוג שונה לחלוטין ובקנה מידה כל כך גדול.
כן, זו מכבי נתניה, מועדון הלבבות השבורים.