אם יש דבר יותר יומרני מאשר הכינוי "סטרט-אפ ניישן" למדינה שבה צריך להזמין תור לרופא שנה מראש, תור למשרד הרישוי מחייב שינה בשק"ש ליד דלת הכניסה והצבא "הכי חזק במזרח התיכון" שלה, נוחל תבוסה לשבאב על קטנוע, הרי שאלה יהיו רק הימים המרגשים ההם, בין הגרלת הבתים המוקדמים ל"טורניר גדול" ועד לרגע שבו פולט האידיוט התורן, בדרך כלל עיתונאי ספורט ותיק, את צמד המילים "אפשר לעלות".
היומרה הזאת מדליקה מדורת הבלים שנמשכת, בדרך כלל, כל הדרך (לרוב כמה חודשים) עד למשחק הראשון. אם בדרך הצליחה הנבחרת להפגין יכולת טובה במשחק ידידות, נוסק מפלס הציפיות לשמיים, כולל ההתבטלות הפרובינציאלית בווריאציות שונות על ציטוט מפי מאמן היריבה: "מספר 8 שלכם יכול לשחק בכל קבוצה באירופה!".
גם את ההמשך אנחנו כבר מכירים, כבר קרוב ל-54 שנים: הפסד מתסכל רודף תיקו (מכובד), הסיכויים הופכים מריאליים (לכאורה) לתיאורטיים, אל המשחק האחרון אנחנו מגיעים בדרך כלל עם מטרה לשמור על הדירוג, מה שאמור לסדר לנו הגרלה סבירה יותר לקראת הטורניר הבא, שגם עליה נאמר: "אפשר לעלות"...
אבל הפעם התכנסנו כאן לכבוד החג, לא כדי לשחק כדורגל אלא כדי לשחק בנדמה לי: כלומר, ברוח האמונה של חג הפסח, לדמיין מה היה קורה לו נבחרת ישראל בכדורגל הייתה מעפילה ליורו הקרוב, זה שייחל בעוד פחות מחודשיים בגרמניה.
פגישה, חצי פגישה
בשנת 2005, הזדמנתי לנירנברג שבגרמניה, לקראת משחק חצי גמר גביע הקונפדרציות (הטורניר שנערך שנה לפני המונדיאל בהשתתפות אלופות היבשות השונות, הנבחרת המארחת ומחזיקת הגביע העולמי) בין ברזיל לגרמניה (מחזיקת הגביע העולמי מ-2002 מול הנבחרת המארחת, למחרת נערך בהאנובר המשחק בין ארגנטינה - בשבתה כאלופת דרום אמריקה, למקסיקו - אלופת צפון ומרכז אמריקה).
רצה הגורל וגל חום כבד שרר באותם ימים במרכז אירופה, כך שעל המטען ההיסטורי הכבד לכל יהודי באחת הערים המזוהות ביותר עם העבר הנאצי, נוסף גם עומס חום כבד. הגענו עם ערב למלון שהזמנו, בדרגת ארבעה כוכבים, ורק בסוף הצ'ק אין, שמנו לב שקצת חם בלובי (האנדרסטייטמנט של המאה) ושאלנו אם יש מזגן. "אין מזגן", אמרה פקידת הקבלה במבטא גרמני כבד והוסיפה בגאווה: "אבל יש ונטה!".
השותף שלי למסע נתן בה מבט של "מהוונטות שלכם ומהרנטות שלכם היה למשפחה שלי כבר מספיק" ומיד שאל בנימוס אם יש מלון ממוזג בעיר. למרבה המזל הסתבר שהמלון הממוזג, שרתון-ארבלה, נמצא במרחק הליכה קצר ולמרבה העוד-יותר-מזל, הסתבר שנותר בו חדר אחד אחרון, אחרי שפיפ"א הזמינה שלוש קומות שלמות במלון.
יש רגעים בחיים שבהם כסף הוא ממש לא חשוב, כך לפחות הרגשתי אחרי שהקצתי משנת לילה עמוקה עם מזגן על סף קיפאון. כחצי שעה, מקושקשת ושתי נקניקיות מאוחר יותר, כשדלת המעלית כבר עמדה להיסגר, שלח מישהו מבחוץ יד ארוכה כדי לעכב את הסגירה ואחריה נשמע קול: "מר בלאטר, בבקשה". בחליפה, עניבה ופמליה של חמישה מלווים, נכנס למעלית לא אחר מאשר ספ בלאטר, מזכ"ל פיפ"א והאיש החשוב ביותר בכדורגל העולמי בדור ההוא.
מיהרנו להציג את עצמנו: "אנחנו עיתונאים מישראל, באנו לסקר את גביע הקונפדרציות", בלאטר לחץ את ידנו בחמימות וענה: "אז אני מבין שאתם כנראה תהיו במונדיאל". הוא לא התכוון אלינו אישית כמובן, אלא לנבחרת ישראל של אברם גרנט, שבאותם ימים השיגה כמה תוצאות תיקו מרשימות מול צרפת ושווייץ - ונראתה בעמדה טובה להעפיל לטורניר (חלום שנגוז כחלוף כמה חודשים, אחרי תיקו מול שווייץ ותוצאות רעות לישראל של הנבחרות האחרות).
בלאטר לא ציין זאת בשמחה - וככל הנראה לא מחמת פטריוטיות שוויצרית, אלא מתוך דאגה כנה. "נו מה?" אמרתי לעמיתי אחרי שתמה הנסיעה הקצרה במעלית: "מה הוא צריך שבכל פעם שבה שחקן ישראלי יצטרך ללכת לשירותים יקפיצו חצי מהצבא הגרמני כדי ללוות אותו בבטחה?".
אירוויזיון כמשל
לא באה האנקדוטה ההיסטורית בת כמעט 30 השנה, אלא כדי להקיש ממנה, בבחינת "קל וחומר", לגבי הטורניר של השנה. נכון שגרמניה עודנה בין המדינות האחרונות בעולם (לפחות עד שייערך טורניר גדול במיקרונזיה) שאותה אפשר להגדיר כידידותית לישראלים, אבל בכל זאת מדובר במדינה שקלטה בעשור האחרון, מאז החל האביב הערבי, כמה מיליוני פליטים ומהגרים מוסלמים, מצפון אפריקה ועד סוריה, נוסף על מיעוט טורקי גדול שהיגר ברובו לתחומה אי שם בשנות השבעים.
אני לא טוען חלילה שכולם שונאי ישראל, אבל בתוך מדינה שבה חיים מיליוני מוסלמים, סביר להניח שאלה לא בדיוק יסבירו פנים לרבבות ישראלים, שהיו גודשים את "הפאן זון" לו נבחרת ישראל הייתה מעפילה למשחקים. כולנו ראינו מה קורה במאלמו, שבדיה - לא בדיוק גן-עדן גולן לישראלים - וזה עוד לקראת פסטיבל מוזיקת פופ, כזה שהיה לכינוס השנתי הגדול של הקהילה הגאה. כלומר, גם אם ניפרד משלל דעות קדומות, עדיין נוכל לומר בהכללה שלא מדובר באוכלוסייה הכי חשוכה ואלימה בעולם, בלשון המעטה.
מה היה קורא כשתומכי (ואף כמה וותיקי) דאע"ש וחיזבאללה היו פוגשים את חברי לה-פמילייה, אפשר רק לדמיין. אני הרצתי את הסרט הזה בראש כמה פעמים והוא אף פעם לא נגמר טוב, אפילו אם אתם נמנים על האולטראס של הפועל תל אביב.
למה לי פוליטיקה עכשיו?
אם כבר מדברים גלויות, אפשר להודות באמת - לא הייתה סיבה בטחונית אמיתית לאירוח המשחקים האחרונים של נבחרת ישראל בהונגריה או של קבוצות הכדורסל במפעלים האירופים במקומות כמו סרביה, למשל. הן באותה תקופה ממש התקיימו בישראל משחקי כדורגל לעיני עשרות אלפי צופים, מופעי תרבות ואירועים המוניים. למעשה מאז השבועות הראשונים למלחמה, בהם היה עדיין איום טילים על אזור המרכז - ועד למתקפה האיראנית של השבוע שעבר, לא היה חשש ממשי לביטחון הספורטאים או הצופים.
הסיבה הייתה יותר פוליטית מאשר ביטחונית: קבוצות שמשחקות נגד קבוצות ישראליות במגרש ניטרלי, עוד עוברות "מתחת לרדאר" של הקריאות לחרם על ישראל. כך גם השחקנים ברמה האישית - שחקנים ממוצא מוסלמי או סתם כאלה שחבל להם לאבד כמות נכבדה של עוקבים פרו-פלסטיניים ברשתות החברתיות.
בישראל ידעו את זה כמובן, אבל מיהרו לשתף פעולה עם המצב, מחשש שמא התעקשות על קיום המשחקים בישראל תביא לחרם רשמי ואמיתי, כמו זה שהוכרז על הרוסים אחרי הפלישה לאוקראינה. מה שמביא אותנו לשאלה פילוסופית כמעט: למה מדינה שמוותרת מראש על הכבוד הלאומי שלה בשם איזו פשרה מפא"יניקית, תהיה ראויה בכלל, עוד לפני שמדברים על האמת הספורטיבית העצובה שלנו, להשתתף בטורניר שכל העניין בו הוא גאווה לאומית?
לכן לצד איחולי הצלחה למאמן החדש של הנבחרת, רן בן שמעון, צריך אולי לשלוח פרס קטן לשניים שעזבו בטריקת דלת: אלון חזן ויוסי בניון. אלמלא התבוסה המחפירה לאיסלנד, שאליה היה צריך לחבר עוד ניצחון, עוד היינו מעפילים בטעות לגרמניה 2024 ומסתכנים בהשעיה רשמית, אם לא מטעמים פוליטיים, אזי מטעמים ביטחוניים, כי אם בקושי יש דרך לאבטח משלחת מצומצמת בת כעשרים חברים לאירוויזיון, איך הייתה דואגת המשטרה הגרמנית (ההיא מטבח מינכן 1972) לאבטחה של עשרות אלפי אוהדים שהיו צועדים ברחובות הראשיים עם דגלי כחול-לבן?
תקראו לי תבוסתן, אבל אפילו כאוהד של הפועל חיפה, אני מעדיף את אחי אוהדי בית"ר ירושלים, בתוך כלל אוהדי נבחרת ישראל, כשהם בריאים ושלמים... לכן אני מודה שביחד עם כל שירותי הביטחון של גרמניה נשמתי לרווחה כשהתברר שגם את היורו הקרוב נראה רק בטלוויזיה, היבשת האירופית תחכה בנשימה עצורה עוד כמה שנים למפגש עם האוהדים מישראל, בינתיים נלך בכל הכוח על האירוויזיון - יאללה עדן גולן! אל אל ישראל!