האם היה או לא היה נבדל? לעולם לא נדע, אבל לטעמי מדובר פה באחת הפרשיות הסוערות ביותר בהיסטוריה, ולא רק של הכדורגל אלא בכלל של דברי ימי עם ועולם, משהו שנע בין פרשיית "העסק הביש" שסיבכה את מדינת ישראל משנות ה-50, דרך ווטרגייט ועד המעילה של ברני מיידוף. אם הסיפור הזה לא ייחקר שנים קדימה, אין תקומה לא רק לכדורגל, אלא לספורט העולמי.
ואחרי שסיימנו להעצים בהקצנה עוד רגע אחד מני רבים של מחלוקת בהיסטוריה של עולם השיפוט, הגיע הזמן לדבר קצת על מכבי תל אביב ועל הכדורגל שהיא משחקת. יותר נכון - לא משחקת.
העימות בטרנר החזיר אותנו, שוב, למשחק ההוא בקיץ ול-1:6 שהנחילה מכבי תל אביב להפועל באר שבע. מעבר לרצון של המארחים להשיב לעצמם ולו במעט את הכבוד האבוד, התוצאה הזאת היא תמונת מראה עבור המוליכה. ה-1:6 ההוא בקיץ סייע לבנות את האמון של הקהל בקבוצה של רובי קין, ה-6:1 לאולימפיאקוס ניפץ אותו לרסיסים. מכבי תל אביב התאוששה יפה מהתבוסה ההיא ואף הגדילה את הפער בטבלה, אבל היא רחוקה מלעורר תחושת ביטחון בקרב אוהדיה. גם אם תוביל את הטבלה ב-8 נקודות הפרש שלושה מחזורים לסיום, הספק ביכולתה לסגור את הסיפור עדיין יקנן.
זו, כרגע, המורשת של רובי קין - הוא רץ לאליפות, ואף אחד משום מה לא מרגיש כך. הוא בעיקר נתפס לא מוכן כשהמאמן היריב עושה שינויים. בשבוע שעבר מסאי דגו גרם לקבוצה שלו לקפוא במחצית השנייה, אתמול זה היה אליניב ברדה עם החילוף של אנטוניו ספר שהוציא את מכבי תל אביב מאיזון. אפשר להמשיך לדבר על החיסרון של ואן אובריים במרכז המגרש, אבל לא זו הצרה של המוליכה, אלא הקיבעון המתמשך והקיפאון של המאמן שלה.
הנקודה הבעייתית ביותר, לטעמי, היא השימוש, או יותר נכון חוסר השימוש, בדור תורג'מן. נגד מכבי חיפה החלוץ נכנס בדקה ה-86, אמש הוא קיבל שדרוג ועלה בדקה ה-85. מול סכנין הוא עלה למגרש בדקה ה-72. ליד זהבי או במקומו? קין כבר קיבל החלטות קשות בעבר, אבל נראה שאחרי שסיים לעצב מחדש את ההיררכיה במכבי תל אביב, הוא הסיג מחדש את הגבולות והחזיר את החלוץ המתפתח שלו לאינקובטור. זה לא שתורג'מן הבריק מדי העונה ולא אחת, כמו בגביע, הוא לא הצדיק את האשראי שניתן לו, אבל כשהקבוצה לא מתפקדת הוא האיש שיכול לחולל את השינוי. ובכן, קשה לעשות את זה כשאתה עולה למגרש לדקות ספורות בכל משחק.
לפחות זהבי דאג לכך שבשבת מול הפועל חיפה לא תהיה לקין דילמה.
ה-6:1 מהדהד להפועל באר שבע בכל הזדמנות, ואם הוא לא מהדהד תמיד יש רשעים כמונו בתקשורת שדואגים להזכיר אותו. עם אפס זרים בהרכב, באר שבע שיחקה אמש על הכבוד שלה. עם שלושה זרים שעלו מהספסל היא הרוויחה אותו.
זה היה ניצחון חשוב, מהסיבה הפשוטה שבאר שבע נאבקת כעת על התודעה. היא פתחה רע מאוד, רשמה עשרה ניצחונות רצופים שהובילו אותה למרחק נגיעה מהצמרת הגבוהה מאוד, ואז דעכה שוב. כרגע היא לא רק עם מקדמה משמעותית בקרב על המקום השלישי, אלא גם בטווח סביר למקום השני.
השבוע הקרוב אולי לא יעצב סופית את הדעה לגבי העונה המבלבלת הזאת, אבל הוא ייתן לה כיוון מסוים. במוצאי שבת קרב קשוח בחיפה, אחר כך חצי גמר מול מכבי נתניה. עם כל הכבוד לניצחון היוקרתי על מכבי תל אביב, בימים הקרובים ייכתב פרק נוסף בעונה המוזרה של באר שבע, שמחולקת אצלה לכמה וכמה אפיזודות. סוף טוב, רע או מפתיע? אפשר היה להכריז שאנו לקראת פיתרון התעלומה, אבל בקבוצה הזאת דברים משתנים כל הזמן, ומהר, שעדיף פשוט לא להמר.
25 באוגוסט 2015. מכבי תל אביב חוללה זה עתה סנסציה כשחילצה 1:1 בבלומפילד מפ.צ. באזל ועלתה לליגת האלופות. פחות מ-48 שעות חלפו והמועדון זרק פצצה: השוער "הטוב בעולם לגילו" פרדראג ראיקוביץ' נרכש, חואן פאבלו שוחרר. זה היה המהלך הכי אכזרי של ג'ורדי קרויף, מט דורסני וחסר מצפון, ובה בעת הגיוני מקצועית. פנקס הצ'קים נפתח לאחר ההעפלה, ומכבי תל אביב הלכה על ההשקעה בטובה ביותר לטעמה, גם במחיר התדמית הצינית שתדבוק בה.
נזכרתי באפיזודה הזאת ביום ראשון. בזמן שמכבי חיפה עדיין, לפחות תאורטית ואפילו יותר מכך, במאבק האליפות, המועדון הוציא הודעה שברק בכר סגר לשנתיים. זו הייתה הודעה רשמית על מהלך שאפילו לא נחתם. הלב נחמץ על מסאי דגו, שבאבחה אחת הכרכרה שישב בה הפכה שוב לדלעת.
מצפונית, מכבי חיפה יצאה רעה ואכזרית דווקא מול האיש שכבש את לבבות אוהדי הכדורגל מקצה לקצה, אבל ספורט מקצועני הוא קודם כל ביזנס. במועדון היו יותר מדי אינדיקציות לכך שאסור להתמהמה עם בכר. פרנויה? אולי, אבל העובדה שאתה פרנואיד אין פירושה שלא רודפים אחריך. מכבי חיפה הייתה צריכה את ברק בכר. הוא היה פנוי, אפילו פנוי מדי. עכשיו הוא לא, נעלו אותו, סוף סיפור. עם כל הכבוד והאהדה, שיש, לדגו - בסוף אתה עושה מה שאתה צריך לעשות.
מה שמחזיר אותי לסצנה הנפלאה מ"מאניבול", שבה בילי בין (בראד פיט) מלמד את חניכו פול דה-פודסטה (ג'ונה היל) איך מבשרים לשחקן שהוא עובר בטרייד באמצע העונה.
תאוריה שאני דבק בה היא שהפועל תל אביב ובית"ר ירושלים לא יכולות לרדת ללאומית בעונה ללא הורדת נקודות משמעותית, כי תמיד יהיו שתיים גרועות יותר. הפועל פתח תקווה תנשור אם לא יקרה שום דבר דרמטי, וכרגע הכסף הולך על מ.ס. אשדוד כיורדת השנייה.
העניין הוא ששתי הגדולות מקפידות לטלטל את בסיס הגשר שעליו הן עומדות, מה גם שלשתיהן אכן הורדו נקודות העונה. כמו הדמויות ההזויות שגרמו לעצמן קטסטרופות מטופשות ב-"1,000 דרכים למות", הפועל תל אביב ובית"ר לא משחררות מאימת הירידה ומקפידות להכניס את עצמן שוב ושוב לבוץ.
ההפסד של בית"ר לחדרה המשתפרת נלקח בחשבון. אמנם 15 אלף צופים בטדי (כדורגל בשבת אחר הצהריים זה הדבר האמיתי) ציפו לשלישייה קלילה, אבל חיים סילבס הכניס בשחקנים שלו רוח שונה ועקץ יפה. העניין המשמעותי יותר הוא הפועל תל אביב, שנכנסה ללופ הרסני. עם הגולאסו של אבי ריקן, הביטחון שהיה ברצפה ירד לקומה מינוס 3.
הפועל תל אביב יוצאת כעת לסדרה של שלושה משחקים חולניים - בחוץ מול מכבי פתח תקווה שבעצמה לא הבטיחה הישארות, בבית נגד בית"ר, ובנתניה. אחר כך היא מארחת את אשדוד, ומי יודע מה תהיה תמונת המצב בתחתית. במחזור האחרון היא פוגשת בנתניה את סילבס. בדיוק כמו אז, ב-13 במאי 2017. ההיסטוריה חוזרת?