"לפני הגיוס הובטח לי על ידי מנהלי מכבי יפו שסודר לי שרות קרוב לבית כדי שאוכל לשחק כדורגל. בבסיס תל השומר העלו אותי על אוטובוס ואמרו שהכיוון הוא להנדסה קרבית. התחלתי לצעוק שסודר לי מקום אחר, אבל אז לפתע עלה לאוטובוס רלף קליין, כדורסלן הפאר של מכבי תל אביב, הוריד אותי מהאוטובוס ושיבץ אותי בפיקוד הדרכה. כמובן ששיחקתי בנבחרת פיקוד המרכז באליפות צה"ל תחת המאמן יוסף מרימוביץ'".
שמואל "צ'וצ'קו" לוי, מאגדות הכדורגל של מכבי יפו, נולד בסופיה בולגריה ב-20 בינואר 1940. "אבא ליאון היה כדורגלן מצטיין בקבוצת הכח סופיה. הייתה גם קבוצה יהודית של מכבי סופיה, היהודים חילקו את אהדתם בין סלביה ולבסקי סופיה. אבא עלה לישראל בן 34 שנים, הוא התחיל להתאמן במכבי יפו בעונת 1949/50, בליגה השנייה, הליגה המיוחדת של מחוז תל אביב. הוא קיבל הצעה מהפועל יפו, שסידרה לו עבודה בנמל תל אביב. הפועל יפו של אותה עונה הייתה בטבלה לפני מכבי יפו, כשהייתה גם בית"ר יפו. אבא שיחק כמגן, ראיתי את כל המשחקים שלו, הוא היה המודל הראשון שלי לחיקוי. אחרי עונה וחצי בשל הגיל הוא פרש מכדורגל. אמא של רגינה אהבה כדורגל ולא מנעה מאבא וממני לבעוט בכדור. נולדו להם שני בנים, אני ואחי הצעיר ממני".
עם הקמת המדינה הם עלו לישראל, תחילה לפרדס חנה, ומשם ליפו. "משום מה אבא סירב להכנס לבית יפה עזוב ביפו ולשפץ אותו, הוא רכש בית סמוך לפרדס דגא'ני, בו הוקם מגרשה הראשון של מכבי יפו, מגרש שאנחנו ילדי השכונה עזרנו למבוגרים להקים".
מהיכן הכינוי צ'וצ'קו?
"בבולגריה אבא היה זגג והכינוי שלו היה צ'וצ'קו , שובר זכוכית. כך הכינוי הזה עבר אלי וגם אל אחי, שהיה כישרון בכדורגל אבל לא רציני ולא התמיד".
אשתו רחל הלכה לעולמה לפני חצי שנה. "היא הותירה עצב וכאב גדול במשפחה. יש לנו שלוש בנות, מלי, אורלי וליאת, שמונה נכדים וארבעה נינים".
איך הכרת את אשתך רחל ז"ל?
"רחל אהבה ספורט ובאה עם חברה למגרש מכבי יפו, שם הכול החל. רחל הייתה המזכירה של יו"ר מכבי יפו אברהם גרציאני. במגרש לא היה אחד שלא שמע את צעקות העידוד שלה. היא הכינה לי את תוכניות האימון מהילדים ועד לבוגרים. רחל חסרה למשפחה".
סיפור האוטובוס מטבריה ולידת הבת שלך?
"רחל הייתה בהריון והתעקשה להצטרף למשחק חוץ נגד הפועל טבריה, אבא שלי הבטיח להשגיח עלייה. בדרך חזרה אחזו ברחל צירי לידה, האוטובוס הגיע עם השחקנים לבית החולים דג'אני. כולם ניחשו שיהיה בן, אבל נולדה בת מקסימה".
הכדורגל אצלם היה טבוע במשפחה. "קרוב לגיל 11 התחלתי לשחק בילדים ומיד בנערים, ראו בי כישרון גדול. אני אהבתי כילד לראות את שייע גלזר ושניאור ממכבי תל אביב, אבל התחברתי למכבי יפו של עונת 1954/5 שעלתה מליגה ב' לליגה העליונה. אני זוכר כמעט כל גול של ברוך כהן ומשה מירנדה. זאת הייתה חגיגת עלייה מרגשת לאנשי ולעולי בולגריה ביפו, אני הייתי אז שחקן נערים א'".
שחקני מכבי תל אביב עזרו לבנות לכם את חדר ההלבשה.
"לא היה למכבי יפו חדר הלבשה ראוי לקבוצה בליגה הראשונה, לא היה אישור עירייה לבנות. לילה אחד הגיעו למגרש שניאור, יוסף גולדשטיין, סטודינסקי, מתניה , טוריקה, ומרימוביץ' ובנו את חדר ההלבשה עד אור הבוקר. חדר הלבשה שעמד, לא הרסו כמובן. הבולגרים של יפו אהבו את מכבי תל אביב כקבוצה השנייה".
הוא דילג מהנערים לקבוצה הבוגרת. "בגיל 15 וחצי עליתי להתאמן עם הבוגרת ששיחקה לראשונה בליגה הבכירה. התרגשתי לדלג על קבוצת הנוער, אין לי שום משחק בנוער. בבוגרים שיחקו אז שמות היסטוריים כמו השוער אנגל, ברוך כהן, בסרגליק, אריה יצחק, בוכוס ג'וג'וסיאן, שלמה וארון, אביגדור טופצ'ה פרסיאדו, גל ומירנדה".
ואז מגיע למכבי יפו, איציק שניאור.
"ב-1956 נבחרת ישראל חזרה ארצה מהמסע לרוסיה ולהונג קונג. שניאור קפטן הנבחרת הלאומית ומכבי ת"א עזב את מכבי ת"א, והחל לאמן את מכבי יפו, ובהמשך הפך למאמן שחקן שלנו, הוא הביא ליפו את אברהם טוריקה. שניאור קרא לי, קיים שיחה נעימה ואמר לי שאני אשחק אצלו בהרכב של מכבי יפו. אמר וקיים, הפכתי לשחקן הרכב פותח, פתאום כולם ביפו זיהו והכירו אותי".
הוא קטף מחמאות גם מהיריבים. "היה משחק ידידות נגד נבחרת חיפה, מולי שיחק שייע הלד. היה לי משחק מעולה, ובסיום הוא ניגש אלי, חיבק אותי ואמר 'ילד, משחק מצוין וספורטיבי שלך, אתה תגיע רחוק' . המשחק הרשמי הראשון שלי היה בסוף 1956 נגד הפועל חיפה".
"עונת 1956/7 הייתה מוזרה. ליגה בת 10 קבוצות שנמשכה פחות מחמישה חודשים. סיימנו במקום האחרון בליגה של שתי נקודות עם 10 נקודות בלבד. היינו אמורים לרדת ליגה, אבל הליגה הוקפאה. בגביע המדינה, עם שניאור כבלם, דהרנו קדימה, הדחנו בחצי הגמר את האלופה הפועל תל אביב 0:1. הגמר היה בחיפה נגד הפועל פתח תקווה. המשחק נערך במגרש קריית אליעזר, למעלה משלושת אלפים אוהדי יפו הגיעו באוטובוסים ורכבות, להפועל פתח תקווה הייתה כמות צופים כמעט כפולה. נאבקנו ונלחמנו נגד סטלמך, רצאבי , נהרי והיה משחק שווה כוחות. רצאבי כבש ראשון שער נגיחה, אולי היפה ביותר שראיתי, מקו 16 המטרים לרשת של גבי אנגל שלנו. בוחוס ג'וג'סיאן הביא תקווה לשדרות יפו, וכבש לרשת של יעקב ויסוקר, אבל נגיחה של סטלמך קבעה 1:2 לפתח תקווה. הייתה אצלי תחושה של פספוס , האמנתי שנביא את הגביע, שהלך ביום שאחרי לחתונה של נחום ונירה סטלמך".
מי המציא את קריאת העידוד 'היידה בי, היידה בו'?
"לדעתי הרב אברהם בכר, אוהד אדוק של מכבי יפו. מספרים שבגלל משחק בוקר שלנו, הוא דחה ברית מילה לצהריים. היינו חבורת שחקנים מגובשת, כל הזמן אחד בעד השני".
הוא כבר סגר בהפועל פתח תקווה, "אבל מנהלי יפו לא היו מוכנים לשמוע על מעבר שלי, היה וטו מוחלט. ברור שפספסתי מספר אליפויות במלאבס".
הוא הוזמן לנבחרת על ידי המאמן גיולה מאנדי. "באוקטובר 1959 אצטדיון ר"ג היה מלא ב - 55 אלף צופים נלהבים, נבחרת יוגוסלביה באה למשחק במוקדמות האולימפיאדה. פתחתי בהרכב ורעדתי מול השמות שעלו איתי בהרכב. מאנדי מאוד אהב אותי, הוא כינה אתי בשם בוז'יק כמו אחד מכוכביה הגדולים של נבחרת הפלא ההונגרית. זאת הייתה מחמאה ענקית עבורי. עוזרו של מאנדי, אדמונד שמילוביץ', ביקש מהשחקנים לא לרדת לארוחת הבוקר, במלון ואלידור בו התכנסנו למחנה אימונים. לא הבנו את הסיבה, אבל אז הגיעו צוות בית המלון עם ארוחת בוקר מפנקת היישר למיטות של כל שחקן, היה לנו תיאבון רב".
המשחק עצמו הסתיים ב-2:2 ("משחק לחימה שאפתני של כל השחקנים, נחום סטלמך כבש שני שערים נפלאים").
בוא נחזור למכבי יפו. עזרו לך כלכלית?
"מכבי יפו הייתה קבוצה ללא משאבים כספיים גבוהים. השכר החודשי שלי היה כ-1,400 לירות, פלוס סכום נוסף כמאמן במחלקת הנוער. הייתי המאמן בילדים של מוצי ליאון, גם של משה אוננה ואחרים. עבדתי 35 שנים במפעל חמת כמכונאי והשכר יחד הספיק למשפחה".
והוא גם השתתף באליפות מכבי אירופה. כן, היה דבר כזה. "מרכז מכבי קבע כי מי שתסיים במקום גבוה יותר בטבלה בין מכבי יפו למכבי תל אביב בסיום עונת 1962, תייצג את ישראל באליפות מכבי אירופה. סיימנו במקום השני, הצהובים ניצלו מירידה. היה מסע לא מאורגן, לגזבר שלנו לא היה ממש כסף. תארו לכם שלמשחק הגמר נגד מכבי בלגיה הגענו באוטובוס ציבורי. ניצחנו 0:10, ובדרך חזרה הפסדנו במשחק ידידות לאיאקס 1:2".
בעונת 1969 הוא פרש. "החלטתי לפנות מקום לדור הצעיר הנפלא שלנו, עברתי להתגורר, לאמן ולשחק בהפועל בת ים".
שם גם היה לו סיפור הזוי עם פריצה לבית. "חזרתי ערב אחד הבייתה, ראיתי שהייתה פריצה ובלגן. אבל התברר לי ששום דבר לא נגנב, או נהרס, שכחתי מהמקרה. כעבור מספר שנים ניגש אלי ברחוב בבת ים בחור שהיה שחקן שלי בקבוצה. הוא ביקש סליחה וסיפר לי כי לא ידע של מי הבית אליו פרץ, אבל כשראה את אלבומי התמונות מהכדורגל, הבין שזה הבית של המאמן שלו, הבית שלי. הוא אמר 'עזבתי הכול ויצאתי במהירות לרחוב'".