הקרב על אנגליה הזכיר למה אנחנו אוהבים כל כך כדורגל

על שורשי היריבות בין יונייטד לליברפול, על מסע הפרידה של קלופ, על הכישרון העולה של הכדורגל האנגלי ועל רגע אחד שהסביר מדוע טן האח לעולם לא יהיה פרגי. כמה נקודות למחשבה מהמשחק שממנו יצאה ליברפול עם נקודה אחת בלבד

במוזיאון של מנצ'סטר יונייטד הוצגה פעם חוברת שהדפיסו בצפון מערב לונדון, לקראת משחק שבו אירחה צ'לסי את מנצ'סטר יונייטד בסטמפורד-ברידג'. הכותרת בישרה: "הצפוניים באים" והאיור הראה, לצד שחקן שייצג את צ'לסי, גורילה. כלומר - הכותרת דיברה על "צפוניים" (באנגליה זה כינוי גנאי), אבל המסר היה "הקופים באים".

זה היה אמנם בשנת 1910, אבל רבים מתושבי לונדון וסביבותיה חושבים גם היום את אותם דברים על תושבי צפון אנגליה, גם אם בעידן הפי.סי התעדכנו מעט הדימויים, לכל הפחות התעדנו. לכאורה יחס שכזה היה אמור לאחד בין מנצ'סטר לליברפול, שפחות משעה של נסיעה מפרידה ביניהן בחבל לנקשייר שבצפון מערב אנגליה, רק שכרגיל אצל בני האדם - ככל שתשנא את מי שהוא ההפך הגמור שלך, לעולם תשנא יותר את זה שעומד על הבלטה שמימינך או משמאלך.

מנצ'סטר, העיר שפרצה עם המהפכה התעשייתית ושגשגה בתקופה הוויקטוריאנית, רואה בעצמה נציגה של אנגליה המוסדית, המתקדמת והחזקה - בחבל ארץ נחשל. ליברפול לעומתה מייצגת את ההפך הגמור: עיר נמל ענייה, לפרקים מסוימים בהיסטוריה האנגלית - על גבול הרעב ואף מעבר לו, רבים מתושביה הם צאצאים של מהגרים מאירלנד, המבטא שלהם שונה, העגה שונה ולמזלם הרב, בפרפראזה על הביטוי העברי העתיק: היזהרו בבני עניים כי מהם ייצא כדורגל.

שתי הערים, יש לציין, לא ניחנו ביופי רב, בלשון המעטה: הן אפורות ודולפות אפילו בקיץ, אבל אם במנצ'סטר יש מעט אופי של סיטי (לא רק הקבוצה שעושה חיל בשנים האחרונות) עם מדרחוב עמוס חנויות לכל אורך הדרך מגני פיקדילי ועד לנהר, הרי שבליברפול משתלט האפור על העין כבר ביציאה מתחנת ליים, שער הכניסה המרכזי לעיר. לך ברחוב בליברפול ותבין איך נראו חייהם האומללים של אלינור ריגבי והאב מקנזי, גיבורי הבלדה היפה עד כאב של הביטלס.

מי שיגיע למנצ'סטר ערב משחק גדול של יונייטד, ימצא בה תיירים מכל העולם - מאינדונזיה ומלזיה ועד קופנהאגן ושטוקהולם, מטוקיו ועד סן פרנסיסקו. בליברפול, לעומתה, חווים יותר אווירה של שוק מחנה יהודה ערב משחק גדול של בית"ר: לא יהיה מלצר במסעדה שלא יקרא לך "מייט" (על משקל "מה בשבילך, חייל?" ולא תמצא מלצרית שלא תפנה אליך אלא ב-"לאב" (למרות שבעגה הסקאוסרית זה נשמע יותר כמו "לוב". בכל מקרה, הכוונה היא ל"מותק").

אפילו ה"קומץ" שונה. ישראלי שיצליח לפלס את דרכו עד לעמדות המזיגה בפאב האלברט שצמוד לאנפילד, ירגיש די בבית. לעומתו ב"בישוף בלייד" שליד אולד טראפורד, אם אינו מהקבועים, הוא יזכה למבטים ששמורים לתיירים לא רצויים ויצטרך להוכיח שהוא שולט לא רק במילות השירים החדשים על מיינו וברונו, אלא גם באלה על קאנטונה - וערב משחק מול ליברפול: גם בשיר האהבה הגזעני על ג'י סו פארק, שמקביל בין המנהג הקוריאני של אכילת כלבים, לסקאוסרים העניים שנאלצו לאכול עכברושים כדי לשרוד.

כן, ככה זה -באנגלית הכל נשמע טוב יותר, אפילו גרסאות שונות ל"שיישרף לכם הכפר".

יש כמובן עוד הבדלים רבים בין אוהדי שתי הקבוצות שהעיתונות האנגלית הכתירה את המפגש ביניהן בתואר המחייב "הקרב על אנגליה", זכר לימי המלחמה הגדולה, אבל אם בעידן הפרמייר-ליג פחת משקלם של יושבי ה"סטרטפורד אנד" באולד טראפורד, עד ששירתם נבלעה ברעש הפלאשים של תיירים מהמזרח הרחוק שדופקים סלפי על הקווים, הרי שבאנפילד משקלם הסגולי של יושבי ה"קופ" בפס הקול שמלווה את המשחק, עודנו רב.

ובכל זאת, גם אולד טראפורד מסוגל להתפוצץ - כמו בגול של ברונו אמש, בעוד משחק לפנתיאון בין שתי הקבוצות. עד לאותו הרגע היה נדמה שיונייטד תקנה ברצון את התוצאה של 1-0 לליברפול גם כתוצאת סיום: באוויר עוד ריחף המטווח מהמפגש המקביל בעונה שעברה וגם על הדשא הובילה ליברפול "רק" בשער אחד, למרות שליטה ללא עוררין במשחק ומספר הזדמנויות נוספות.

עד כמה היה המשחק חד-צדדי? בואו נאמר שאיש מאוהדי יונייטד לא היה יכול להרגיש מקופח אילו הסתיימה המחצית הראשונה בתוצאה 3-0 לטובת האורחים השנואים.

ואז, משום מקום, אחרי כחמישים דקות של משחק, בעטה מנצ'סטר יונייטד לראשונה אל השער של ליברפול. מילא זה - אבל זו הייתה בעיטה ממרחק של כ-50 מטר שלא הגיעה אפילו כתוצאה ממהלך כדורגל מסודר של המארחת אלא מטעות איומה של ליברפול במרכז המגרש - ורגע אחד של דיוק פנומנלי מצד הכובש.

והנה, לרגע הייתה עדנה לשדים האדומים, בעונתם הרעה ביותר בעידן הפריימר-ליג. השינוי החל ביציעים עוד לפני שנראה על הדשא, פתאום נשמעו ברמה השירים שמבדילים בן המועדונים: "20 פעמים, 20 פעמים, מאן-יונייטד" - שיר שכולו אודות ההבדל של אליפות אחת יותר שיש ליונייטד על פני יריבתה.

וגם: "קה סרה סרה" שמסתיים במילים: "אנחנו הולכים לוומבלי", שיר שהוא אמנם נפוץ במשחקי גביע באנגליה, אבל אמש נועד להזכיר את המפגש האחרון בין שתי הקבוצות, זה שבו הצליחה האימפריה החבולה מאולד טראפורד להרים לרגע אחד את ראשה מול יריבתה המושבעת שיודעת ימים יפים.

והיו גם גיבורים למשחק הזה: הראשון שבהם הוא יורגן קלופ. בשיא הקריירה שלו התחשק למאמן הגרמני להיות נוכח בהלוויה של עצמו, לפחות במובן של להאזין לכל ההספדים והמילים החמות שנאמרות לרוב רק מעל לקבר טרי. הוא הודיע שיעזוב את המועדון שהחייה מחדש, אחרי כל כך הרבה ניסיונות עקרים עם מאמנים כה רבים - ומאז הוא זוכה לחיבוק חם ולעיתים אף דמעות של ממש.

אוהדי ליברפול אולי גאים מכדי לשיר במקהלה: "תישאר, תישאר", אבל הם עוטפים את הגרמני באהבה גדולה על שהביא להם לא רק את התואר האירופי הנכסף ביותר, אלא דווקא על אותה אליפות שהשיג בשנת הקורונה. אין כמו האליפות ה-19 של ליברפול, לפני ארבע שנים, כדי להדגים את הממד הטראגי שנמצא תמיד ברקע המועדון: עד שכבר השיגו אליפות ראשונה אחרי 30 שנה, הם נאלצו לחגוג אותה מול יציעים ריקים, תחת ההגבלות החמורות של שיא ימי הקורונה...

אוהדי ליברפול (עוד רגע הייתי כותב "כמה מחבריי הטובים ביותר הם אוהדי ליברפול" - למרות שלא הייתי משקר כמובן) יחשדו בי שאני מנסה לנחס, אבל נשבע לכם שגם כמי ששלושה מתוך ארבעת הקעקועים שעל גופו הם של מנצ'סטר יונייטד, אני מאמין באמת ובתמים שהם יזכו באליפות השנה. למה? כי הדבר היחיד שקלופ צריך לעשות כדי להיות ראשון בשורה של אישים כמו בוב פייזלי וביל שאנקלי, הוא להביא לליברפול את התואר ה-20 שלה, כמספר התארים של מנצ'סטר יונייטד, האחות העשירה (במושגי צפון-מערב אנגליה, כן?), היהירה והמתנשאת.

הגיבור השני של המשחק הוא קובי מאינו. זה לא רק השער המרהיב שכבש בדקה ה-67 של המשחק, שהעלה את קבוצתו ליתרון זמני. זו בעיקר ההתקדמות שהציג בעונה שלפניה היה שם לא מוכר אפילו לאוהדי קבוצתו. בישראל התפעלו לפני כשבוע משני שחקנים בני 18 ו-19 שהדיחו את מכבי תל אביב מגביע המדינה? עכשיו שערו בנפשכם לעשות את זה באנגליה, שבוע אחרי שבוע, לא רק בקבוצה שמתמודדת בליגה הקשה והאיכותית בעולם, אלא גם בנבחרת. המדהים בשער של מאינו לא היה ביופיו (אם כי הוא היה כמובן יפיפה) אלא העובדה שזה היה גול של שחקן עם חוכמת משחק של בן 30 שהבקיע ילד בן 18.

מה שמביא אותנו אל הגיבור השלישי של הערב הגדול הזה באולד טראפורד: אריק טן האח. זו הייתה אמורה להיות השנה שלו, אחרי שבעונה הקודמת הצליח לא רק לשקם את מנצ'סטר יונייטד אלא גם להבריק עם רכש ותיק בצורת קזאמירו, להציל את הקריירה של רשפורד - שבגיל 24 נראה כבר גמור - ולהוביל את הקבוצה שלו למקום השלישי, זה שממנו אפשר להשקיף, לקראת העונה הבאה, על התואר שפעם שכן כמעט דרך קבע בארון הגביעים של המועדון.

קשה לדעת מה קרה בפגרה במנצ'סטר יונייטד, אבל נדמה שכל מה שיכול היה להשתבש אכן השתבש. אם הכוכב האמיתי של ליברפול נמצא על הספסל שלה, חבוש בכובע המצחייה הנצחי שלו, הרי שעל הספסל של יונייטד נמצא הגיבור הטראגי שלה, האיש שחלם להיות פרגי ויסיים כהפך הגמור שלו: יונייטד שלו סופגת בדקות שאותן רשם סר אלכס פרגוסון על שמו בטאבו: מי היה מאמין שכך יהיה לקבוצה של המנג'ר שעד לפני עשר שנים הקנה לתוספת הזמן את הכינוי "פרגי טיים"?
זה לא ההבדל היחיד בין הקבוצה שעד לפני עשור הייתה שם דבר, לזו הנוכחית שממנה נותר רק השם, אבל בהנחה שאין לכם את כל החודש הקרוב לבלות מול המסך, נחסוך מכם את כל התובנות של אוהד ותיק וממורמר, ששמח אתמול בתיקו עד שנזכר שהוא אוהד יונייטד - ונתמקד בדקה ה-79 שבה הפגין ההולנדי את יכולתו הפנומנלית לטעות והכניס את סופיאן אמרבאט במקום קובי מאינו.

אמבראט הוא המאיר בן מרגי של מנצ'סטר יונייטד (האם כבר ציינתי שאני גם אוהד של הפועל חיפה?). כלומר, אי שם לפני 25 שנה, כשהיה אלי גוטמן - המאמן היחיד בתולדות הפועל חיפה שזכה אתה באליפות - מוציא את ג'ובאני רוסו ומכניס את מאיר בן מרגי (איש נהדר, אבל לא מגדולי כוכבי הכדורגל בישראל, בלשון המעטה), היינו יודעים שני דברים: הראשון הוא שגוטמן החליט לשחק על התוצאה והשני הוא שקרוב לוודאי נספוג.

זה בדיוק מה שקרה למנצ'סטר יונייטד אתמול: 4 דקות בלבד הפרידו בין היציאה של מאינו (או הכניסה של אמרבאט, בדקה ה-79) לבין הפנדל של וואן ביסקה על אליוט, שהוביל לפנדל מוצלח של מוחמד סלאח. בקבוצות הווטסאפ של אוהדי יונייטד השתוללו: "לא היה פנדל!", "שוב שודדים אותנו", "השופט סקאוסר" ועוד.

גם אני השתוללתי: לא כי אני חושב שלא היה פנדל, אלא כי אני יודע דבר אחד - עם פרגי על הקווים, הוא לא היה נשרק גם אם ה-VAR היה קורא לשופט מאה פעמים. פרגי היה לועס את השופט כמו מסטיק ויורק אותו על הדשא של אולד טראפורד. טן האח גירד בקרחת והלך לחשוב על הטעות שעשה כשהוציא מהמשחק את השחקן היחיד בקבוצה שלו שהיה מתקבל לקבוצות של פרגי לדורותיהן. הנה לכם כל ההבדל בין הקבוצה הגדולה ההיא לקבוצה המפורקת של היום, בעטיפה של מסטיק.