פעם, לפני המון זמן - נניח, 4-5 שנים - היינו משתמשים בפועל האנגלו-עברי "לזפזפ". לוקחים את השלט "רק כדי לראות מה קורה במשחק השני" וחוזרים רק כדי לגלות שהפסדנו מהלך משמעותי. בעולמנו המוגזם, זה שבו אין צורך בהוכחות מדעיות, ניתן לקבוע בוודאות (בוודאות!) שאם שני משחקים היו משודרים במקביל ונפלו בהם עשרה שערים, היית מצליח לתפוס בין אחד לשניים בשידור חי. לפעמים גם זה לא.
ב-2024 המציאות קצת שונה. צפייה בשני משחקים במקביל היא לא עניין יוצא דופן, יש את האמצעים, הטלוויזיות, הניידים והרי גם ככה חלוקת הקשב שלנו כל כך גרועה, עד שהפכה באופן פרדוקסלי למושלמת. הסתגלנו לתופעת ה"מסך השני" אפילו כשאנו צופים בסדרות מתח, אז כדורגל?
וכך, ברגע שהחל המשחק של נבחרת ישראל צפיתי במקביל בזה שבין בוסניה לאוקראינה. לנצח את איסלנד זה המובן מאליו, ברור שנעשה את זה עם כמה וכמה חת'כות לרשת שלהם. צריך להתרכז במשימה הבאה ולראות מי תהיה היריבה הבאה.
לכל אחד מאיתנו יש במוח את מתג הנוסטלגיה. החולשה האישית שלי היא למגרשים של פעם עם אווירה של פעם. האצטדיון בזניצה הוא בדיוק כזה - צפוף, אפל, עשן ומלא מהמורות ובורות שהם הסיוט של כל כדורגלן טכני באשר הוא. אלה אצטדיון וקהל של מדינה ענייה, שיכולה ללמד את האוקראינים דבר או שניים על מלחמה אכזרית שהרסה אותה לדורות. למרות הקושי, אוקראינה החזיקה בכדור שני שליש מהמשחק, אבל נכנעה לתנאי המגרש פעם אחר פעם. ברגעים המועטים שבהם הנבחרת שלנו החזיקה ביתרון, התהייה שעלתה הייתה איך, אם הבוסנים ינצחו, נשחק שם בכלל ביום שלישי. אם זינצ'נקו ומודריק לא מצליחים לחבר שם פס, מה יהיה איתנו, ועוד מול רבבות בוסנים עוינים שלא מאוד מחבבים אותנו?
בעולם של זפזופים, שכאמור איני נמנה עימו עוד, איסלנד מעולם לא השוותה. היא פשוט עשתה 1:2 מ-1:0, בניגוד לכל היגיון מתמטי. מדהים כמה זה היה מהיר וקל. בינתיים, האוקראינים המשיכו לדשדש. בזמן שהם מתמסרים, הבוסנים כמעט עלו ליתרון מפתיע. מחצית של כדורגל מהאייטיז עם אצטדיון מהפיפטיז הסתיימה ב-0:0.
איסלנד כמעט עלתה ל-1:3, ובמקביל מטביינקו הסיט כדור של דדיץ' לרשת. זניצה רעדה והחישובים שוב עלו. אם נהפוך איכשהו מול האיסלנדים, באמת הבוסנים האלה עבירים?
זהבי החטיא את הפנדל. הנבחרת שלנו התפוגגה. איסלנד, נבחרת מאותגרת טכנית, הבקיעה שער שלישי שכולו אתגר טכני אחד גדול, מה שנקרא בעגת הניינטיז "גול קלינגרי". אנחנו כבר לא נטוס לבוסניה, בטח ובטח שלא לפרנקפורט, שטוטגרט וכל הערים שיארחו את היורו. דז'קו, מנגד, כמעט העלה את המארחים ל-0:2. בוסניה-איסלנד ביום שלישי, הרי זו המקבילה הבינלאומית להפועל רעננה-אחי נצרת.
ואז הגיעו שלוש הדקות שהבהירו לנו שאיפה אנחנו ואיפה אוקראינה. קודם רומן ירמצ'וק, אחר כך ארטיום דובביק ומה שעד הדקה ה-85 נראה כמו כישלון אוקראיני קולוסאלי הפך למפגש עם איסלנד בוורוצלאב ומעמד של פייבוריטית מובהקת להעפיל ליורו.
השער המבהיל של האקונומיסט מיום חמישי. לצערנו, אנחנו ואוקראינה לא באותו מקום
מפגש בין ישראל לאוקראינה ביום שלישי היה מניב אין ספור כותרות והתעסקויות בדרבי המלחמתי בין שתי נבחרות מחוסרות בית, ראיונות טעונים, דרישה מהעיתונאים הישראלים לחמלה אוקראינית ולהפך, רק שצריך לזכור - מבחינת העולם אין פה יחסים שוויוניים. אנחנו הרעים, האוקראינים הם הטובים. לבוסנים אין נגדם שום דבר ברמה הפוליטית, מולנו על הדשא הייתה אווירת טרור ברמת גמר אליפות אסיה בטהרן 1974.
אמירה שאף אחד מעולם לא האמין בה גורסת שיש להפריד בין ספורט לפוליטיקה. המלחמה שלנו בעזה היא הכי מוצדקת, וכמוה גם המגננה האוקראינית האמיצה מפני המתקפה הרוסית. הבעיה, כבר אמרנו, היא שהם נחשבים לטובים ואנחנו פחות, הרבה פחות. הבעיה הגדולה יותר: הדעה הזאת קיבלה משנה תוקף אמש גם בשני מגרשי כדורגל. איפה אנחנו ואיפה הניצחון המוחלט.