ארבע קבוצות עמדו על מאזן 0:3 בטופ 16 של ליגת האלופות. אוניקאחה מלאגה המשיכה בינתיים ל-0:5 וכבר סגרה את המקום הראשון בבית שלה. טלקום בון טיפסה ל-1:4 והבטיחה את עלייתה. מורסיה עומדת גם היא על 1:4 וגורלה ייחרץ הערב (רביעי) במשחק מול הפועל חולון. ורק הפועל ירושלים נתקעה עם שלושת הניצחונות, הוסיפה להם שלושה הפסדים - והודחה.
ואתמול בבאניה לוקה, כשהקריסה המפוארת הושלמה, קשה אפילו לומר שמישהו הופתע. לאדומים היו שלוש הזדמנויות לסגור עניין ולכרטס את טיסתם לפלייאוף; שלושה משחקים שאליהם התייצבו בידיעה שניצחון שווה מקום בשלב הבא. משלושתם הם יצאו בידיים ריקות - והאחרון שבהם, מול פינאר קרשיאקה שהגיעה למחזור הנעילה ללא אינטרס או מגרש ביתי לאחר שכבר הודחה, ממחיש את מה שעובר על הירושלמים בתקופה האחרונה. זה היה הפסדם החמישי ברציפות בכל המסגרות, והשביעי בשמונה משחקים.
ההדחה תוביל לשינויים ולצעדים משמעותיים, אבל הם יגיעו באיחור. שוב, יש לומר. ספק אם אווירת החמיצות הייתה נמחקת גם במקרה של העפלה. התבוסה הביתית להפועל תל אביב שברה משהו, והיעדר התגובה - או איטיות התגובה - הפכו כבר לדפוס התנהגות קבוע. נכון שלא היה מרחב זמן לזעזועים בין מוצאי שבת ליום שלישי, אבל זו לא הפעם הראשונה העונה שבה ירושלים נגררת וגוררת רגליים, ונותנת למציאות לנהל אותה.
זה החל בבניית הסגל. בקיץ הראשון של מתן אדלסון הייתה אמורה להגיע לפחות החתמה אחת של אמירה והצהרת כוונות; הכסף הגדול היה אמור להנחית בבירה שם גדול, אבל הבעלים החדש יישר קו עם אלכסנדר דז'יקיץ' שרצה "חיילים" ולא כוכבים. ולא, יובל זוסמן - על אף השכר הגבוה והקבוצות שבהן שיחק - אינו עונה להגדרה הזאת. הסגל נבנה בצורה לא מאוזנת ואפילו מעט עקומה, ועדיין העסק עבד כל עוד המאמן הסרבי הקפדן היה שם וידע מה לעשות איתו.
ובכל זאת: הקבוצה נשענה על רכז אחד (ספידי סמית'), כשמחליפו המקורי נועם דוברת פצוע. מלכתחילה הוא לא היה אמור לחזור לפני סוף 2023, ובפועל ספק אם ישחק העונה. כעת, יותר מחמישה חודשים לאחר פתיחת העונה, אין עדיין רכז נוסף בסגל.
בירושלים החליטו להמתין לאיזרוח של קאדין קרינגטון, ולא לרשום אותו כזר בליגת העל. הוא שיחק פעם בשבועיים או שלושה בליגת האלופות, יצא מכושר משחק ואינו קרוב עד היום ליכולת שהפגין אשתקד. הכנסתו לסגל בזירה המקומית הגיעה רק אחרי 13 מחזורים. ולא שהיא הייתה פותרת את בעיית ניהול המשחק.
ברינטון למאר הובא על תקן "קומבו גארד מגוון שיתרום בשני צידי המגרש", כפי שהגדירו זאת במועדון לאחר החתמתו בקיץ. מעבר לאכזבה ממנו כסקורר - הדבר שהוא אמור לעשות - האיש אינו בדיוק קומבו גארד, אלא יותר סקנד גארד. ובכל זאת, שינוי בקו האחורי עדיין לא התבצע. גם לא לאחר שזוסמן נוסה פה ושם כמוביל כדור, והניסיון כשל; גם לא לאחר שהפלירטוט עם איתי מושקוביץ נגמר בלי תוצאות.
הסירוב של דז'יקיץ' להגיע לישראל בצל המלחמה יצר כאוס במערכת. בתחילה הזרים הצטרפו אליו, והקבוצה התבזתה במחזורי הפתיחה. אחר כך חלקם בא בלעדיו, לא היה ברור מי המאמן החלופי ומי רשאי לעמוד על הקווים, ובירושלים הבינו שזה לא יכול להימשך לאורך זמן. בפועל, איליאס קאנדזוריס הגיע שלושה שבועות לאחר שהסרבי ניהל את משחקו האחרון - ושלושה חודשים לאחר שפרצה המלחמה ושיבשה הכל.
יונתן אלון חזר לבירה בשלב מוקדם של העונה שעברה על תקן המנהל הספורטיבי. יש שיאמרו שהוא החליף את יותם הלפרין, אבל בפועל הוא הגיע במקומו של גיא הראל. לכל אחד מהצעדים האיטיים שביצעה הקבוצה בעונה הזאת יכולים להיות הסברים הגיוניים: לא "לשרוף" את קרינגטון כזר בליגה, ולוותר על שירותיו כישראלי; למצות עד תום את הניסיון להשאיר את דז'יקיץ'; לא להנחית רכז מקומי שלא באמת יעזור.
הכל נכון, אבל השורה התחתונה עגומה ובעיקר אינה אופיינית להתנהלות הירושלמית בעשור האחרון. אלה לא רק השמות שצורפו באמצע עונות כדי לבצע שדרוגים נקודתיים ו/או משמעותיים - דוגמת שלווין מאק, ג'ון הולנד, דיון ודיז'ון תומפסון, איליי הולמן, דוברת, ריצ'רד האוול כישראלי ואפילו ליאור אליהו. אשתקד, שבועיים אחרי שאלון מונה, צורף ברנדון בראון כתוספת לקו האחורי (שהיה פחות דליל מהיום), וזמן קצר לאחר שדוברת נפצע - הצליחה הקבוצה להנחית את נועם יעקב בהשאלה מווילרבאן.
והעונה - איך נאמר בעדינות - פחות. ג'אקורי וויליאמס הוחתם כמעט חודש לאחר הופעתו האחרונה של מוריס אנדור, ואת הבכורה שלו בליגה הוא ערך במשחקה העשירי של הקבוצה. רכז מחליף (כאמור) אין, וגם האכזבה מלמאר לא באה לידי ביטוי בהחלפתו או בהבאת תוספת לצידו עד היום. הצעד המשמעותי היחיד שבוצע בזמן ובמהירות היה צירופו של נמרוד לוי, עם או בלי קשר לפציעתו של גבי צ'אצ'אשווילי, ועדיין קשה לסמן מישהו מהישראלים של ירושלים כשחקן מוביל ללא סימן שאלה בצידו.
כשאלון והבעלים השותף גל מקל הבינו לאן סאגת דז'יקיץ' הולכת, הם פעלו לאיתור מחליף מתוך מחשבה שלא לחזור על הטעות שבוצעה בלעדיהם ב-2021; בימי הקורונה ההם, כשעודד קטש עזב לפנאתינייקוס, הגיע דאיניוס אדומייטיס שלא מצא את ידיו ורגליו עם הסגל הבנוי ופוטר אחרי שלושה חודשים בלבד. הפעם, הבטיחו לעצמם, יביאו מאמן בעל אוריינטציה הגנתית שאולי לא יהיה דז'יקיץ', אבל יידע מה לעשות עם השחקנים הללו.
איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. אמנם ירושלים טסה לחודש מושלם של 0:6 בינואר, אבל ההימור על היווני התברר ככושל. רעיונות התקפיים חדשים הוא לא הביא, המשמעת הטקטית התרופפה וההגנה המפורסמת קרסה לתוך עצמה; בחמישה משבעת ההפסדים בחודש האחרון ספגה ירושלים יותר מ-90 נקודות.
ועכשיו נשאלת השאלה: מה הלאה? אם היה לירושלים מועמד טבעי ומוסכם לאימון, המהלך כבר היה מתבצע. כשדז'יקיץ' פוטר, אלון ומקל ביצעו מהלך שאפתני אך יומרני ופנו לאנדראה טרינקיירי; כעת, כשאין טרינקיירי'ז בשוק, הם יצטרכו לקבל החלטה קשה: האם להביא מאמן זמני כ"פלסטר" עד סיום העונה הנוכחית, כדי לא להיות כבולים לקראת בניית הקבוצה בעונה הבאה? או שאלון עצמו יידרש לעמוד על הקווים וייתן את החותמת לשחזור המדויק של עונת אדומייטיס?
כך או כך, ירושלים שוב מגיעה לנקודת ההחלטה בשלב מאוחר, אולי מאוחר מדי. העונה האירופית הסתיימה בקול ענות חלושה. גביע המדינה יחל כבר בשבוע הבא. ואחרי 18 מחזורים - אפילו המקום בבית העליון רחוק מלהיות מובטח, ועשוי להוביל לסדרה מול הפועל או מכבי תל אביב, ללא יתרון ביתיות, כבר ברבע גמר הפלייאוף.