וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

פיל בחנות חרסינה: הפער האמיתי בין יונייטד לסיטי נחשף בדרבי של מנצ'סטר

4.3.2024 / 10:00

הנחישות של פיל פודן, הבכיינות של מרכוס רשפורד והבליץ של השכנים הרעשניים שהפכו לבעלי הבית ושוב השפילו את השדים העגומים. סיכום הדרבי של מנצ'סטר שסימל את המהפך המושלם שביצעה סיטי בעיר, ובכל הכדורגל האנגלי

תקציר: מנצ'סטר סיטי - מנצ'סטר יונייטד 1:3/ספורט1

התכנסנו כאן כדי לסכם את הדרבי שהוא חד צדדי אף יותר מהדרבי התל אביבי. ראשית אבהיר שאיני מתכוון להצטייר כגורם אובייקטיבי ומנותק מכל זיקה: במשך שנים החזקתי (במשותף) כרטיסי מנוי ליציעי אולד טראפורד, כולל מספר ביקורים במה שהיה אז "תיאטרון החלומות" בכל עונה.

בין המשחקים שאותם לא אשכח לעולם, היו גם שני משחקי דרבי: זה שבו גברה יונייטד על סיטי 3:4, משער של מייקל אואן בדקה ה-96. את המשחק הזה לא אשכח בגלל שאפילו הקהל הסולידי יחסית של מנצ'סטר יונייטד, באצטדיון ששליש מאוכלוסייתו - תיירים, פשוט התפוצץ כמו היציע המזרחי בטדי אחרי גול אליפות בדקה האחרונה נגד הפועל תל אביב (היו מתים).

בפעם השנייה זה היה דווקא בזכות השקט: זה שהשתרר כשנאני הגביה כדור שרוני הפך לשער במספרת הפוכה, מהמושלמות שנראו אי פעם בכל תולדות המשחק - רגע לפני ההתפוצצות (אני אישית עזבתי את מקומי והתחלתי לעלות ולרדת במדרגות הסטרטפורד-אנד, בצד הרחוק של המגרש, כשאני ממלמל בעברית שברי משפטים כמו: "אני לא מאמין... איזה גול").

לא באה ההקדמה הזאת אלא כדי לומר שרציתי מאוד שיונייטד תפתיע את סיטי בדרבי, גם אם המוח הנחה אותי להיגמל מהרצון הזה לאור פערי הרמות המטורפים. עוד לפני שנכנסים למשחק עצמו, אפשר להתפעל מהעובדה שרק חמישה מקומות מבדילים בין שתי הקבוצות, שנראות שייכות לליגה אחרת. אפילו משחק קצוות כזה שהתקיים אצלנו, ממש לאחר שריקת הסיום לדרבי ה"מנקוני", בין מכבי חיפה להפועל חדרה, היה כבר מאוזן הרבה יותר.

ווין רוני כובש לזכות מנצ'סטר יונייטד מול מנצ'סטר סיטי. רויטרס
זיכרונות מימים אחרים. ויין רוני/רויטרס

עכשיו נרד לרגע לדשא של אצטדיון איתיחאד (סיטי אוף מנצ'סטר) במנצ'סטר, מפואר ומודרני - ועם זאת חסר את אווירת ה"פעמיים אנדרדוג" ששרתה על מיין רואד הוותיק. למה פעמיים? פעם אחת בגלל רגשי הנחיתות של צפון אנגליה (מנצ'סטר, ליברפול, ניוקאסל, סנדרלנד ועוד) מול מרכזה ודרומה. שנית, בגלל ההיררכיה הברורה של הכדורגל בבירת מחוז לנקשייר, לפחות עד לעשור האחרון: למעט סטיות תקן בודדות במהלך ההיסטוריה, לא הייתה סיטי אלא צל חיוור של יונייטד, ממש כפי שארבעים דקות נסיעה משם, אברטון לעולם תהיה אנדרדוג מול ליברפול.

למה לרדת לדשא של האיתיחאד? כדי להיזכר למה אנחנו אוהבים כדורגל, כלומר את המשחק, עוד לפני שאנחנו מחויבים לקבוצה כזאת או אחרת. כי בעוד שפערי הרמות בין שני המועדונים בעיר הם ברורים, המחצית הראשונה הציגה תוצאה שלא רק שאינה מתכתבת אתם, אלא אף לא מתכתבת עם המציאות: סיטי שלטה ללא עוררין, אבל שום דבר משפע המצבים שאליהם הגיעה, לא הסתיים ברשת. השיא היה כאשר לקראת סוף המחצית החמיץ הולנד, מ-5 מטרים מול רשת חשופה, שער שהוא מבקיע אפילו כשהוא בועט בכדור המצפצף של הכלב באישון לילה בדרך לשירותים. השדרן האנגלי המאופק, לא הצליח להסתיר את סערת הנפש: "הולנד נראה כאילו הוא ראה רוח רפאים" פסק הלה נוכח הבעת פניו של החלוץ הנורבגי - ולרגע התעוררה המחשבה שמא הוא ראה את פניו של רוי קין מחסל את הקריירה של אביו, במשחק הדרבי ההוא.

נעבור לרגע לצד האדום, השמח נכון לאותה דקה - ולמי שהביא לה את היתרון המפתיע שהחזיק מעמד כ-48 דקות: מרכוס רשפורד. אם הולנד הוא סימלה המובהק של סיטי הדורסת, הכמעט בלתי מנוצחת, האיכותית והיעילה, הרי שרשפורד הוא הפרצוף של היריבה העירונית מאז פרש סר אלכס פרגוסון, המנג'ר האגדי. הוא בלתי יציב, הוא מקבל החלטות גרועות, נעלם לדקות ארוכות - ובעיקר נראה לא מחויב מספיק, לא רוצה מספיק, חסר להט ותשוקה למשחק.

השוו את שחקן הבית הזה לשחקני הבית שגידל פרגי ב-26 שנותיו בתפקיד, שחקנים כמו גיגס, סקולס, בקהאם (הצעיר) והאחים נוויל. אלה, גם במשחק גרוע שלהם, היו משאירים איברים פנימיים (לפעמים גם של היריב) על הדשא, מפחדים יותר מכל לאכזב את הבוס. איפה סקולס שגם לקראת גיל 40 עוד נמתח ל"הקשב" בכל פעם שרק הריח את המנג'ר הסקוטי - ואיפה רשפורד האדיש למנג'ר ההולנדי שלו.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

הטיפול שמאריך את חייהם של חולי סרטן ריאה

בשיתוף העמותה הישראלית לסרטן ריאה
שחקן מנצ'סטר סיטי קווין דה בראונה עם פפ גווארדיולה. רויטרס
התזמורת הוכנה לקראתו מראש. פפ גווארדיולה/רויטרס

בפרפרזה על התרנגול העיוור, רשפורד כבש שער מרהיב. נכון שזו הייתה הבעיטה היחידה של יונייטד לשער של סיטי בכל 45 הדקות הראשונות, אבל עדיין. למרות משחק במעמד צד אחד, רשפורד היה יכול להיות עם שלושער כבר בדקה ה-30, אחרי שפעם אחד נשלח לבדו מול השוער, אבל נכשל בהורדה פשוטה של הכדור עם הראש ובפעם השנייה כאשר קיבל כדור בעמדה פנטסטית ובעט לחוץ, תרתי משמע.

ועדיין זו הייתה מחצית שהזכירה קצת את יחסי נתניהו וברק: נתניהו ניצח מערכת בחירות אחת אחרי השנייה, בעוד ברק לא הצליח לשרוד אפילו שנתיים כראש ממשלה, אבל מי ששהו עם שניהם בחדרים סגורים מספרים שברגע שהדלת הייתה נסגרת, הפך נתניהו בבת אחת לחייל הלא מספיק מקובל שמביט במפקד הנערץ מהסיירת. לרגע אחד של תבהלה נראתה כך גם סיטי, מביטה ברשפורד כובש שער נהדר אך מקרי. עוד נשוב אל רשפורד במחצית השנייה, אבל קודם כל ננצל את ההפסקה כדי לדבר על המהפך המשולם שביצעה סיטי בעיר ובעצם, בכל הכדורגל האנגלי.

כדי להבין את גודלו, צריך להכיר את יחסי הכוחות שאפיינו את היחסים האלה עד לפני עשור (בערך). זו לא הייתה רק רשימת התארים האינסופית של יונייטד, שהייתה שם כדול בכדורגל האנגלי גם במשך עשרות שנים שחונות, אבל הפכה למלכה הבלתי מעורערת של עידן הפרמיירליג, עם 13 מתוך 20 האליפויות הראשונות של המפעל (1993-2013). זה היה בעיקר במה שהורגש בעיר בימי משחק. בעוד משחק של סיטי עניין בעיקר את אוהדיה, שהתקשו בתחילה למלא את 50 אלף המושבים באצטדיון (הגרעין הקשה של אוהדי הקבוצה נאמד בערך ב-30,000), הרי שמשחק בית של יונייטד הפך לחגיגה שהתפרשה על פני סוף שבוע שלם: מטוסים מרחבי העולם נחתו בעיר, בתי המלון התמלאו, המסעדות בעיר עלו על גדותיהן. חגיגה.

הביאו בחשבון שלא מדובר בלונדון התוססת והקוסמופוליטית, אלא בעיר גדולה אמנם אך אפורה מאוד בצפון מערב אנגליה, אזור שנראה תדיר כאילו מישהו לא מצליח לתקן את הדליפה בשמיו והבינו כמה זוהר וברק הביאה יונייטד אל מה שנראה (מבלי להעליב) כמו מסע מצומת הצ'ק פוסט צפונה אל הקריות, כלומר - 50 גוונים של אפור.

מה הפלא שבמועדון האדום והגאה מיהרו לכנות את מסע ההתחמשות של סיטי בעידן הפטרו-פאונדים כרעש מכיוון השכנים? אבל "השכנים הרעשניים" הראו בסוף מה קורה כששכל פוגש כסף. בעוד יונייטד הלכה ונסוגה מהניהול המופתי שלה בימי פרגי, סיטי העלתה את הניהול לרמה אחרת: הקבוצה הוכנה לפפ גווארדיולה עוד כשאימן את באיירן מינכן. מאמני נוער, סקאוטים, מאמני כושר, תזונאים ועוד, הוחתמו לפי הוראות שלו מרחוק, גם רשימת הרכש עודכנה בהתאם וכך, למרות שעל האליפות ההיסטורית (2012) שהושגה אחרי 36 שנים חתום מאנצ'יני (שהוחלף על ידי פלגריני), נבנתה סיטי הנוכחית כתזמורת שמורכבת מהנגנים הטובים בעולם ומחכה רק למאסטרו פפ שיבוא לנצח עליה.

הייתי רוצה להזכיר גם את ההיסטוריה העגומה של יונייטד באותן שנים, אבל אני חושש שלא אספיק למנות אפילו את שמות המאמנים שהגיעו אליה כתקוות גדולות והתרסקו מהר מדי על קרקע חוסר ההבנה המינמלית של הגלייזרים, אנשי עסקים גדולים, אבל מבינים קטנים מאוד בכל הקשור לניהול מועדון ללא כוונת רווח, זולת הישגים ספורטיביים.

פיל פודן מנצ'סטר סיטי חוגג. רויטרס
זה כל ההבדל. פיל פודן/רויטרס

טוב, נשמע שכולנו מוכנים למחצית השנייה, שעליה אפשר לומר שניצחון מוחץ של 0:3 לסיטי בדקות 46-90, עשה חסד עם יונייטד שהייתה צריכה לספוג עשירייה (בכל 90 הדקות עמד יחס הבעיטות לשער על 3:27 לטובת סיטי). גם את המחצית הזאת אפשר לסכם בדמותו העגמומית של רשפורד האומלל, שחקן שנראה שאיבד את כל חדוות המשחק שספק אם אי פעם הייתה לו. בדקה ה-56 אירע ליונייטד נס קטן: בעוד סיטי ממשיכה במתקפה הרבתי על השער של אוננה, יצאה יונייטד למתפרצת נדירה של 4 שחקני התקפה מול 2 מגינים. זהו מצב שבו צריך רק מסירה מדויקת ויכולת סיום סבירה. רק שרשפורד, במקום להעביר כדור פשוט לאחד מחבריו הפנויים, הרגיש לפתע את מגע ידו של ווקר על כתפו וצלל.

ייאמר מיד, זו הייתה טעות שיפוט - בכל מקום אחר חוץ מאנגליה היה נפסק כדור עונשין מלווה בכרטיס אדום (העבירה עצמה הייתה מינורית, אבל מכוונת - וווקר היה האחרון בדרכו של רשפורד אל השער. אבל גם אם מדובר בפירוש מוטעה לחוקה, זה היה פירוש מצוין לצדק הספורטיבי, כי בעוד רשפורד נותר שרוע על הדשא, מיילל, הפך פודן את ההתקפה אליה יצאה סיטי לשער שוויון מרהיב. קחו את הנחישות של פודן מול הרכרוכיות של רשפורד - והנה לכם כל ההבדל בין סיטי ליונייטד.

תם הדרבי, אבל מאחר שחלק מהניתוח שלו הוא גם בחינת התהליך ההפוך שעברו שני המועדונים בעשור האחרון, הרי שיהיה זה אך הוגן להישיר מבט אל העתיד. אצל סיטי קל יותר להעריך: כל עוד פפ רעב, סיטי תשבע תארים. היום הראשון לשארית חייה יהי זה שבו תצטרך הנהלתה (המקצועית לעילא) לקבל החלטות גם לגבי ההמשך, ללא האיש שהפך למנג'ר המצליח ביותר באנגליה מאז סר אלכס. זה לא אומר שהיא לא תצליח לעשות כן, אבל חובת ההוכחה תהיה עליה.

מרכוס רשפורד עם סקוט מקטומיניי מנצ'סטר יונייטד. רויטרס
הפנים של יונייטד החדשה. מרכוס רשפורד/רויטרס

אצל יונייטד סימן השאלה הוא גדול הרבה יותר. כל כך גדול עד שהיא צריכה לשקול את החלפת הסמל של השד עם הקלשון בסימן שאלה. מנצ'סטר "גלייזר" יונייטד לא רק מכלה תחתיה מאמן אחר מאמן, אלא גם מצליחה איכשהו לסיים כל עונה בתחושה שהיא מוכרחה להחליף 10 שחקנים (לפחות) מהסגל שלה. אם בדרבי במאני טיים של העונה משחקים בשורותיה שחקנים שכבר חולמים על החורף הבא בליגה הסעודית כמו וראן וקאסמירו, שחקן שלא היה שווה הרכב אפילו כשהיה צעיר כמו ג'וני אוואנס בן ה-35 ועוד... רגע, חכו, בואו נעצור קצת לפני השם הבא ונמתח שוב קו משווה בין שני המועדונים של מנצ'סטר: בעוד הולנד הוא ראש החץ של שחקני הרכש של סיטי, הרי שאצל יונייטד הנציג הנאמן ביותר למדיניות הזאת הוא אנתוני עם תג המחיר השערורייתי של 100 מיליון אירו. מה המאזן של אנתוני העונה, כשאנו כבר בחודש מרץ? החזיקו חזק: 0 בישולים ו-0 שערים.

100 מיליון אירו? ראיתי כבר שחקנים ששוחררו מהפועל ירושלים בהעברה חופשית עם רקורד משכנע יותר! וכשזה המצב, מה הפלא שהתקווה הגדולה של אוהדי יונייטד היא בכלל בקומת ההנהלה? ג'ימי רטקליף, האיש שקנה רבע ממניות המועדון ואת זכויות הניהול שלו, כבר רמז שטן האח לא יישאר לעונה הבאה, אבל כדי שיונייטד תצליח יהיה רטקליף חייב להחליף לא רק את הדרגים שתחתיו, אלא גם את אלה שמעליו - ולרכוש את שאר המניות של הגלייזרים במועדון. אם אכן כך יהיה, עוד נכונו ליונייטד עלילות גבורה, שכן האיש (בלשון המעטה) אינו פראייר כלל וכלל.

אם ייכשל במשימה, יימשך בצד האדום של העיר מצעד האיוולת שבמהלכו יקרה בלתי ייאמן וסיטי תעקוף אותה במספר תארי האליפות שתשיג (המאזן כרגע הוא 9:20 ליונייטד), בעוד "השדים העגומים" יסתפקו - ממש כמו אתמול, בשער כבוד בדרבי, כזה שיעורר לכל היותר מעט תקוות-שווא, אבל יסתיים במפח נפש.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully